רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מוסר השילומים - סוף המסע": מלחמה מקודשת שאסור להפסיק

הסרט קושר בהצלחה, בבוטות ובאופן מטריד בין מדינת ישראל למצוקת ניצולי השואה. בשיטות גסות הציבו אורלי וגיא פנים ושמות מול הבירוקרטיה והצליחו לעשות מה שהממשלה לא טרחה

תגובות

כל ניצול שואה אומלל על פי דרכו, אך מרבית סרטי השואה דומים זה לזה. מרביתם משרתים את מפעל הנצחת השואה: הם מתעדים עדויות וסיפורים באופן כזה שזכר השואה יחיה, דרך סיפורי הניצולים, גם לאחר לכתם, ולא יוותר מרחב מחיה נוח לפעולה למכחישי השואה ולאידיאולוגים אנטישמים. בסרטי השואה שממלאים את מסכינו מדי שנה אין כמעט נופך אקטואלי. הם אמנם מתרחשים כאן ועכשיו, אבל נושמים שם ואז. אם היצירה הדרמטית מבקשת להחיות את העבר, הרי שסרטי השואה חיים את העבר. יש בכך מידה של היגיון – כך בדיוק חיים גם גיבוריהם, הניצולים.

גם כאשר בוחר סרט השואה התיעודי לגעת באקטואלי, הוא עושה זאת לרוב דרך עיניהם של בני הדור השני והשלישי והתמודדותם - לא עם זוועות השואה, אלא עם הזיכרון. להתמודדות הלאומית של מדינת ישראל עם השואה וניצוליה אין כמעט זכר. כל תיעוד השואה בימים אלו, נעשה במקביל לעליית סיפורי הניצולים בארץ לכותרות העיתונים מהדורות החדשות ואפילו ישיבות הממשלה. זכות גדולה שמורה לפרויקט "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי וגיא מרוז, שהתניע לפני שנים אחדות את הדיון הציבורי שנושא פירות לאיטו. ה"לאיטו" אינו כאן רק כהערת ביקורת רפה; קצב הטיפול בנושא משחק תפקיד קריטי כאשר מדובר באוכלוסיה הולכת ונעלמת, באלפי ניצולים שהולכים לעולמם מדי שנה.מניעים את הדיון הציבורי. וילנאי ומרוז  (צילום מסך)בין ישראל למצוקת הניצולים "מוסר השילומים" היה אולי הסרט הראשון שנתן ביטוי הולם למצוקת הניצולים, לא מהפן הפסיכולוגי ובראי טראומת השואה, אלא מהפן הסוציולוגי היומיומי – בעיות פרוזאיות של פרנסה ובריאות. הסרט לא הסתפק בהצגת מצבם – הוא גם יצא לחפש אחראים. ארבע שנים לאחר תחילת המסע, נראה כי "מוסר השילומים" נותר בבדידותו. הוא עודנו בולט בחריגותו על רקע הנוף המונוליתי של סרטי השואה, ולא רק משום ההד התקשורתי ומהומת האלוהים המלווים דרך קבע את צמד יוצריו, אלא משום שהוא סרט שואה שונה (וליתר דיוק – סדרת סרטים). הוא אינו מחזיר ניצולי שואה למחנות ההשמדה ולגטאות, לא מעמת בין יהודים לגרמנים ולא מגולל סיפורי גבורה דרמטיים. הוא מוצא את הניצולים בביתם הדל, הוא מעמת ביניהם לבין השרים והפקידים שאמונים על קצבאותיהם, והוא מגולל סיפורים קטנים של מסכנות ועוני.

"מוסר השילומים" הוא פרויקט שקושר בהצלחה, בבוטות ובאופן מטריד בין מדינת ישראל למצוקת ניצולי השואה. לא עוד העברת האחריות לעבר ממשלת גרמניה. תנאי מחייתם של ניצולי השואה בישראל – פליטיו של אסון לאומי שהוא מאבני היסוד של המדינה והחברה הישראלית – ניצב לפתחה של ממשלת ישראל. "מוסר השילומים" נכון להזכיר זאת לכולנו מדי שנה.כאמור, זו השנה הרביעית בה שבים אלינו וילנאי ומרוז עם מסקנות ועדת החקירה הפרטית שלהם לטיפול בניצולי השואה, בכספיהם ובנכסיהם. מה ניתן ללמוד, בתום ארבע שנות מאבק ציבורי? שאין לזלזל בכוחה של התקשורת להניע מחאה ציבורית; ושגם כוונות טובות יכולות להתגלות כאבני דרך אל גיהנום של טרטורים וביורוקרטיה. גם ניצולי השואה לא יכולים להימנע ממנת חלקם של אזרחים ישראלים רבים, המכירים את תחלואיה של הביורוקרטיה הישראלית, אורגניזם רב-איברים שימינו לא יודעת משמאלו. מרוב ארגונים, עמותות ומוסדות לא רואים את הכסף.ההזנחה הפושעת של הטיפול הממשלתי בניצולי השואה שואבת את כוחה מההתמודדות עם מסה חסרת פנים. "מוסר השילומים" מציג את האנטיתזה שמאירה את הטיפול הלקוי באור הראוי, מעורר הכעס. היא מציבה מול הארגונים המנהלים את הכספים לפי קריטריונים קרים ונוקשים פנים ושמות, בני אדם עם סיפורים מכמירי לב. מובן שיש בכך ממד פופוליסטי, אך הוא בטל בשישים מול מידות הצדק והמוסר.מניפולציות וגסות בשם זכויות ניצולי השואה קל להתנגד לשיטות הגסות של וילנאי ומרוז – להתפרצויות לכנסים כאורחים לא קרואים, לשימוש הגובל במניפולטיביות בקורבנות, לאמירות הציניות הכמעט ילדותיות. על אטימות ממסדית הם עונים באטימות משלהם, נעדרת נימוסים וטקט וחפה מכל ניסיון לגלות הבנה. הם מנהלים מדיניות של אפס סובלנות כלפי שרירות לב שלטונית. לא פעם זה מקומם, ומרוז (לרוב זה מרוז) בזעמו שוכח שהוא מתפרץ על האנשים הלא נכונים, ברגים קטנים במערכת שמצייתים לחוק או משרתים את בעלי החברה. זה לא שונה מלקוח הצועק על נציגת שירות לקוחות בחברה סלולארית כאילו מדובר במנכ"לית, ומגיא מרוז מותר לצפות להבין זאת.ועם זאת, יתכן שהפעם וילנאי ומרוז זכאים לשימוש בשיטותיהם, מה עוד שאלו הוכחו כיעילות במקרה דנן. במאבק לא שווה כוחות כעין זה, הנשק שלהם ראוי. ולאור הרפיסות השלטונית שקדמה לסרטיהם – אולי אף הכרחי. אם זהו אכן סוף מסעם של וילנאי ומרוז, הרי שנדמה לי כי הם מקדימים לרדת מהרכבת. המציאות מלמדת שהמסע לא הגיע אל סופו, כאשר עוד ועוד נוסעים אובדים בדרך אל היעד. המשימה שנטלו על עצמם וילנאי ומרוז חשובה מאין כמוה וראויה לכל שבח. החומרים שהם מציגים לנו מדי שנה הם חומרים הראויים להטריד את מנוחתנו ביום הזיכרון לשואה, ולא רק בו, לצד סרטי העדויות והזיכרונות המרגשים. כיוון שנראה כי הם כמעט בודדים במאבקם התקשורתי, המלבה את המאבק הציבורי, יש לקוות כי לא ינטשו את מקומותיהם בטרם יושב הכבוד לאחרון ניצולי השואה. עד אז, הם מתבקשים להמשיך ולשאת בחוצות את כלימת כולנו.

*#