רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני פדופיל": הפדופילים משמיעים את קולם

"אני פדופיל" מציג בעיה חברתית שכמעט ואינה מטופלת בדיון הציבורי, ומביא למסך הישג משמעותי. הסרט חושף את הפדופילים מצד אחד, ואת קורבנותיהם מהצד השני

תגובות

ד"ר אילן רבינוביץ', הפסיכיאטר של הסלבס אם תרצו, הוא הדבר הכי נימוח שמסתובב כרגע במדיה המקומית. אין אדם שיפול לידיו בתוכנית הרדיו שלו "שעת נפש", ולא יזכה לטיפול עדין ולקקני בכפפות של משי. כולם מרשימים אותו, כולם מקסימים אותו, כולם כובשים אותו. הוא עוטף את מטופליו הרדיופוניים בשכבות של אהבה וסכריניות, ומנחה אותם בשאלות שגורמות להם לחוש טוב עם עצמם. מטפל מז'אנר ה"מפרגנות".

הוא כמו אותם מיסטיקנים שמרעיפים עליך מחמאות כדי שתתייחס אליהם באהדה וברצינות. אולי זו טקטיקה מקצועית מחוכמת, שגורמת להם להיפתח ביתר קלות; אולי הוא נהנה לרחוץ באור הכוכבים ומרעיף חיבה מתוך הערצה; ואולי זה פשוט האיש. אינני יודע, לא אני הפסיכולוג כאן.לפיכך, הליהוק של רבינוביץ' כמגיש "אני פדופיל" מייצר אג'נדה ברורה מראש. אם להשתמש בסלוגן שליווה את הסרט, זה עומד להיות מסע רך ועטוף רחמים אל מוח מעוות. לעתים נדמה לי שרבינוביץ' מסוגל לפרגן גם לפושעים הכי מתועבים. מי מתאים ממנו לגלות אהדה לפדופילים?

"אני פדופיל" מצליח רוב הזמן להתעלות מעל אישיותו הדומיננטית של רבינוביץ'. זה לא פשוט, משום שלרגעים ארוכים הסרט בהחלט מתמסר לפסיכיאטר; מזמן לא ראיתי מגיש סרט תעודה שאינו דוקו-אקטיביסטי במהותו זוכה לזמן מסך רב כל כך. רבינוביץ' נראה שוב ושוב בפריים – הולך, נוסע, כותב, קורא, מדבר, חושב, בוהה. אפשר היה להסביר זאת בכך שהסרט מציג גיבורים מוצללים, אלמלא זה היה קורה גם כשרבינוביץ' מדבר עם אנשים המוצגים ללא טשטוש.ובכל זאת, כאמור, "אני פדופיל" הוא סרט מעניין ורב ערך. יש לו חשיבות חברתית רבה, עניין לא שכיח בטלוויזיה שלנו. הוא מציג בעיה חברתית שכמעט ואינה מטופלת בדיון הציבורי, מעבר לשורות מבזק וידיעות פליליות קצרות. והרי הפדופיליות, ובפרספקטיבה רחבה יותר – ההטרדות המיניות – הן בעיות חברתיות שעצם הדיון בהן, העלאתן אל פני השטח, הוא ראשית הפתרון.

אפשר להיגמל מפדופיליה? מתוך "אני פדופיל":

"אני פדופיל" הציג לפחות הישג אחד משמעותי, בחשיפת שני מגזרים שכמעט ולא זוכים לייצוג כזה בתקשורת: הפדופילים מצד אחד, ציבור משוקץ שקולו כמעט לעולם אינו נשמע במרחב הציבורי (האינטרנט דווקא מקצה להם מקום, אך בשוליים); ומהצד השני קורבנותיהם, שלרוב מוצגים בכתבות עיתונאיות תחת טשטוש. תור בן מיור הביא בסרטו שלושה פדופילים, וכנגדם שלושה קורבנות שהתייצבו מול המצלמה באומץ מעורר השראה, ללא טשטוש פנים וללא עיוותי קול. עדויות כאלו, שכמעט ולא נשמעות באורח כה ישיר ולא מצונזר, ראויות להיות מוצגות בכל בית ספר.

חשיבותו החברתית של "אני פדופיל" נוגעת למקומו של הפדופיל בחברה. היא מציגה את שתי פניו של הפדופיל – כמסוכן וכמסכן – ואת ההבדל הדק כאות בודדה ביניהן. כצפוי מרבינוביץ', הסרט מגלה אמפתיה זהירה למצבו של הפדופיל, ומציג אותו כמעט כקורבן של נפשו המעורערת ושל צרכיו המיניים האסורים. זו נקודה שקל להיתפס בה כמי שמגלה הבנה מסוכנת ומקוממת לעבריינות, אבל בן מיור ורבינוביץ' מצליחים לעמוד עליה בזהירות, מבלי להיות צדקנים מדי ומבלי להיות רחמנים מדי. זה מתאפשר בין היתר בזכות נקודת המבט הרחבה שהם מציעים על מערכת היחסים בין הפדופיל לחברה – הן יחס החברה לפדופיל, והן מקומו של הפדופיל בחברה. החברה, לפי הסרט, מקיאה את הפדופיל מקרבה, וכמעט ולא נותנת לו יד בטיפול או בשיקום.

באשר למקומו בחברה, הרי שהפדופיל הוא גורם חברתי מסוכן, כמובן, ו"אני פדופיל" הוא סרט מטריד בהקשר זה. החוק מאפשר לפדופיל שעדיין לא מימש את הפנטזיות שלו להסתובב חופשי כמעט עד להגשמתן. המקבילה הפלילית לשוטטות של פדופילים מתגלה כעניין מורכב ורווי ביורוקרטיה. הסכנה אורבת לפתחנו.

הערת אזהרה אם "אני פדופיל" ביקש לבחון את הקשר בין הפדופיל לחברה כמערכת יחסים דו סטרית, הדיון העוקב באולפן החזיר אותו למציאות. הדיון שהנחה אברי גלעד כמעט ולא עסק במה החברה יכולה לעשות למען הפדופיל (ובסופו של דבר – למען הכלל), והתמקד בסכנה שהפדופיל מהווה לחברה, ובאופן בו נוכל לשמור על ילדינו מפניו. נדמה שגם הוא פספס חלק ניכר מהמסר של הסרט, וקולם של הפדופילים גווע עוד בטרם התגלגלו הקרדיטים.

*#