שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"השד העדתי" מחזיר לאמנון לוי את הכבוד האבוד

אחרי סדרת "תחקירים" נטולי ערך עיתונאי (ראיונות עם הרב אמנון יצחק ורני רהב) ובניגוד לפרומו האפוקליפטי והמביך, פתיחת העונה של "פנים אמיתיות" הצליחה לספר סיפור מעניין על סוגיה כואבת שעדיין רלוונטית לשיח החברתי בישראל

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל מסר, עכבר העיר

החוק הראשון של השד הוא שלא מדברים על השד. וטוב שכך. לדבר על שדים זה עסק לפסיכים. אם בן אדם מבוגר יתחיל לברבר יותר מדי על כישופים שחורים, לא יעבור הרבה זמן עד ששני אנשים יגיעו באמבולנס וישימו לו כותונת. אמנון לוי הוא בן אדם מבוגר. זה לא מפריע לו לדקלם צ'יזבטים בפרומו לסדרת התחקירים החדשה שלו. הוא מספר שם שיש שד שאוהב להפלות בעיקר ילדים ממוצא מזרחי. קוראים לו "השד העדתי". במהלך היום, הישות הדמונית מנמנמת, אורבת בתוך כולנו. אבל בלילה, ליתר דיוק בלילות חמישי בשעה 22:00 בערוץ 10, השד מתעורר לחיים וחושף בפני אמנון לוי "פנים אמתיות". אמאל'ה.» "פנים אמיתיות" - לכל הביקורות» הגזענות של "הרווק" אם לשד העדתי היו פנים, אני לא יודע אם הן היו לבנות או שחומות. קשה לדמיין קלסתרון של שד, במיוחד של שד עדתי. אחרי הכל, מדובר בכינוי שנועד ליצוק אימה לתופעה חברתית. לתופעה הזו אגב, קוראים אפליה. חשוב לעמוד על ההבדל: השד העדתי אינו קיים במציאות. האפליה לעומת זאת, קיימת ועוד איך. הנתונים לא משקרים: פערי השכר בין אשכנזים למזרחיים מגיעים עד למעלה מעשרים וחמישה אחוזים, רק סטודנט אחד מכל ארבע הוא מזרחי, ובממשלה יש רק שלושה שרים ממוצא מזרחי. שד או לא שד, בישראל של שנת 2013, אזרחים בני עדות המזרח מופלים כמעט בכל מובן של החיים הציבוריים. בכל מובן, חוץ מבטלוויזיה.  "הרווק" עם דודו אהרון, "אייל גולן קורא לך", "חי בלה לה לנד", "החיים על פי מרגול" ו"החיים של אבי הזמר"; הן כולן תכניות טלוויזיה סקטוריאליות שנושאות בגאווה דגל מזרחי. גם שאר תכניות הריאליטי שמשודרות בפריים טיים מעדיפות מתמודדים שהמזרחיות היא סימן ההיכר המובהק שלהם. נסו רק לדמיין את "האח הגדול" בלי בובליל או את "מאסטר שף" בלי ג'קי. במציאות הטלוויזיונית הזאת, המזרחי (סליחה על האנלוגיה) הוא השחור החדש. לכאורה מדובר בתיקון עוול היסטורי – פלטפורמה שבה סוף סוף הזהות המזרחית מגלה עליונות על פני זו האשכנזית. בפועל, מדובר בעוד סוג של אפליה. ייצוג המזרחים בטלוויזיה הישראלית הוא סטראוטיפי במקרה הטוב וקותי סבג במקרה הרע. בתחרויות הזמר המזרחים מסלסלים, בתחרויות האופי המזרחים מתבהמים, ובתחרויות הבישול הם לא בוחלים בשמן וחריף; את מהדורות החדשות אגב, עדיין מגישים רק אשכנזים.

אם לחזור בכל זאת לענייני השד, החוק השני של השד הוא שלא מדברים על השד. אם החוק הזה נשמע לכם בדיוק כמו הראשון אז אתם צודקים. זה פשוט שלשד העדתי יש חולשה ל"מועדון קרב" – הוא מת על אדוארד נורטון. גם לאמנון לוי אם שמתם לב, יש חולשה לא קטנה לדרמה. תכנית התחקירים שלו "פנים אמיתיות" הפכה באחרונה שם נרדף לעיתונות צהובה ודמגוגית, ובצדק. סגירת החשבנות עם הרב אמנון יצחק ("דו יו אנדרסטד? ווילאלה!") ומופע הבלהות עם רני רהב ("בוקרה פיל מישמיש אמנון, בוקרה פיל מישמיש"), היו אייטמים חסרי כל ערך עיתונאי. בניגוד להם, "פנים אמתיות – השד העדתי" נוגעת בנושא חשוב ורציני. אם לשים רגע בצד את הפרומו האפוקליפטי ואת הנטייה להפוך כל סיפור עיתונאי למסע צלב אישי; "השד העדתי" היא סדרה עשויה היטב. אמנון לוי מראיין סוציולוגים, משפטנים, אנשי שכונות ואנשי תרבות, ומצליח לספר סיפור מעניין על סוגיה כואבת שעדיין רלוונטית לשיח החברתי בישראל. צריך רק לקוות ש"פנים אמתיות" תמשיך בדרך הזו.  עם כל הכבוד לשד העדתי, ישנן עוד תופעות חברתיות שוות סיקור.  ארבעה פרקים שמוקדשים לנושא האחד הזה, עשויים אולי לעורר את השד, אבל בדרך גם להרדים אותנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ