"שטיסל" לא מתעניינת בקירוב לבבות

כשכל הדמויות בסדרה מבקשות לברוח מהעולם החרדי קשה לרצות להישאב אליו. בימים שבית המשפט העליון מעצים את המתח בין המגזרים, אפשר להצטער על כך שהסדרה לא מנסה לעדן אותם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

ניפטר מזה על ההתחלה ולא נזכיר את זה יותר כי ההשוואה לא באמת הוגנת. "סרוגים" הייתה סדרה של yes על דייטינג במגזר הדתי-מסורתי, שרצה שלוש עונות עד שבחרו להפסיק אותה. "שטיסל" מגיעה עכשיו גם היא ל-yes, ואפילו מאותו בית יוצר ועם אותם מפיקים ותסריטאים, רק שהיא מתרחשת בעולם חרדי של ממש ש"סרוגים" קצת נרתעה ממנו. אי אפשר לקרוא לה ממשיכת דרכה, אבל מותר להניח ששתי הסדרות הללו לא היו יכולות להתקיים תחת אותו לוח שידורים. אחת היתה צריכה לפנות מקום לשנייה ו"סרוגים" ככל הנראה הוקרבה על מזבח תקציב הפיתוח של "שטיסל". דרכו של עולם וכו', אבל קשה שלא לתהות האם מרוץ השליחים הזה הצדיק את עצמו.

"שטיסל" היא כביכול סדרה על יחסים בין אבא (דב גליקמן, לא קצת מאוחר מדי להיפטר מה'לה?) ובן (מיכאל אלוני) שעדיין גרים ביחד שנה לאחר שאם המשפחה מתה ממחלה. זה נשמע כמו סיטקום ולא ברור למה דווקא קונספט ה"שיט שאבא שלי אומר" נבחר להגדיר את הסדרה, כי נדמה שמרכז הכובד שלה נופל על הכתפיים של שטיסל הבן וחיפושיו אחר שידוך הולם. מבט מקרי באיילת זורר, שמגלמת אלמנה פלוס ילד שהתאלמנה פעמיים, גורם לו לחשוב שיש כזה דבר אהבה ואולי לא שווה להתפשר על כל מה שהשדכן סבא נחמן מציע. יחד עם זאת, כאמור, היא התאלמנה פעמיים וזו בעיה. יש כמובן לא מעט סצנות משותפות בין גליקמן לאלוני שעוסקות בנושאים אחרים והן ברובן מרתקות ועשויות נפלא. דב, או דבל'ה, או איך שהוא לא מעדיף שיקראו לו, מצוין. מיכאל אלוני... בסדר. כדאי גם לדעת שליוצרי הסדרה, אורי אלון ויהונתן אינדורסקי, יש עבר חרדי כבוגרי ישיבות בעצמם, אז אפשר להניח את כל נושא האמינות בצד ולא לבדוק ל"שטיסל" בציציות. הם כנראה יודעים מה הם עושים, וסביר להניח שרמת הדיוק בסדרה חשובה להם יותר מלנו.

הבעיה היא אחרת. על גב חבילת הדיסקים ששלחה yes כתבו אלון ואינדורסקי מכתב אישי: "שטיסל, בעבורנו, היא ריח אבוד של ילדות, שאתה נתקל בו פתאום, בחלל של מכונית שכורה, או במארז לעיתונאים של סדרה חדשה". חמוד, אבל המארז עצמו מריח כמו קרטון וכורכום. גם לסדרה אין ממש ריח של ילדות, ספק אם רבים ממנויי הטלוויזיה בלווין יחטפו פלשבקים לימי ילדותם הכיפית במאה שערים. כן יש בה סוג של אנכרוניזם בר הזדהות, והוא דווקא מתקבל על הדעת. "שטיסל" מתרחשת בעולם שבו עדיין כותבים מכתבים מארגנטינה, מאזינים לטייפ קסטות ושותים טרופית עם קש. שוב, בהנחה די מבוססת שהיוצרים מכירים את המטריה, זה אמור להיות עולם קסום שיכול בקלות לשאוב כל זוג עיניים. סדרת טלוויזיה טובה באמת מסוגלת לגרום לצופים שלה להתעניין בכל נושא, גיבור, תקופת זמן או מגזר חברתי. הסדרה הזו שאנחנו לא מדברים עליה מוסרת ד"ש.האותנטיות מורגשת בכל פריים. הפרומו לסדרה:

אלון ואינדורסקי אוהבים את העולם שיצרו, בזה אין ספק. הפרטים שלו מוקפדים והניסיון ליצור אותנטיות מורגש בכל פריים, שורת דיאלוג ודיאלקט יידישי. הדמויות שלהן אוהבות אותו קצת פחות. כל אחת מהן מנסה לברוח ממנו בדרכה שלה ונאלצת לכבוש יצרים אסורים: עקיבא (אלוני) מאייר בחשאי ומפחד להודות בזה, אחותו (נטע ריסקין) מנסה לגייס כספים כדי לחסוך עוד נסיעת עסקים מבעלה שנמלט בעצמו ותרתי משמע, אביו מסתיר מאהבת, סבתו מכניסה הביתה טלוויזיה (צבעונית) ומתמכרת ל"היפים והאמיצים" ו"השיר שלנו", ואפילו מושא האהבה הבלתי ממומשת שלו עוד תחלל שבת. הקלישאה הזו של להסתכל על חרדים דרך עיניים חילוניות ולסנן "מסכנים" - זו לא המטרה של "שטיסל", כנראה שאפילו להפך. אבל איך אפשר להימנע מזה אם הגיבורים בעצמם לא מרוצים מאיך שהם חיים ומהאיסורים שמוטלים עליהם? למה שנרצה להיכנס לעולם שעושה רושם שכולם רוצים לצאת ממנו?

יש גם מושג מאוס שאין מנוס מלדבר עליו - קירוב לבבות. בימים שבהם בית המשפט העליון גורם לדתיים בישראל לצהול והופך את העיר הכי חילונית במדינה לקצת פחות חילונית, ומנגד בית המשפט העליון האמריקאי גורם לחילונים בישראל לקנא והופך את מוסד הנישואין לקצת פחות דתי, הפערים בין המגזרים המקומיים נראים עמוקים מתמיד. "שטיסל" היא סדרה נחמדה, אבל קשה להאמין שקירוב לבבות ימנה מתישהו ברשימת ההישגים שלה. לא שהיא צריכה או אמורה לעשות את זה, אבל אולי היא היתה יכולה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ