שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מד מן: כשדון דרייפר מפנטז על המוות

המתח בין הפנטזיה (לוס אנג'לס) למציאות (ניו יורק) הוא הנושא המרכזי של הפרק "בין שתי ערים". ג'ואן רוצה להיות גבר, רוג'ר רוצה להיות גבר אטרקטיבי ורק דון רוצה למות. מזל שכולם מתעוררים בסוף

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

"זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים..."

המשפט הזה, שפותח את "בין שתי ערים" של צ'ארלס דיקנס, הוא אחד ממשפטי הפתיחה המפורסמים ביותר בספרות האנגלית. לכאורה מדובר בסתירה, אבל למעשה זהו משפט שעוסק בכפילות, כאשר הטוב והרוע הם שני צדדים של אותו מטבע. הפרק העשירי בעונה השישית של "מד מן", שנקרא "בין שתי ערים", עוסק גם הוא בקונפליקטים: מלחמת וייטנאם והמהומות בוועידה הדמוקרטית בשיקגו מחלקים את הציבור האמריקאי לשני מחנות, המהפכה הפמיניסטית יוצרת אחווה מגדרית בין נשים, אבל גם מתח וחילוקי דעות עם גברים, הסוכנות החדשה היא למעשה שתי סוכנויות שעדיין נלחמות על הבכורה, ודון דרייפר עדיין נקרע בין ההווה שלו כשותף בכיר בחברת פרסום מצליחה לבין עברו המשתק כדיק ויטמן המוכה וחסר הבטחון.» מד מן - כל הכתבות והביקורות» דון דרייפר בכלל לא אוהב סקס» דון דרייפר בארץ הפלאות» כשמד מן פגשה את 50 גוונים של אפור

הקונפליקטים הללו מתבטאים גם בשוני התהומי בין שתי הערים שבהן עוסק הפרק: ניו יורק ולוס אנג'לס. בעוד שרוג'ר ודון נחשבים (לפחות בעיני עצמם) לאנשי פרסום מבריקים ונחשקים בחוף המזרחי, הם נתפסים כמיושנים, שבעים ואפילו פשיסטים במסיבת ההיפים רוויית הסמים בחוף המערבי. בהתאם, בזמן שבמסיבה ההיפים הם הרוב, בסוכנות הניו יורקית מייקל גינזבורג ש"ראה את האור" הוא מיעוט נרדף. מיושנים, שבעים ואפילו פשיסטים. רוג'ר ודון (צילום מסך: רשת AMC)

הנאום של גינזבורג והתמוטטות העצבים שלו רגע לפני הפגישה עם הלקוחות היהודיים מציגים אותו כקלישאה היפית. למרבה הצער, רוב ההיפים שהגיחו לחיי דמויות ב"מד מן" הם קלישאות מעצבנות למדי, ובדרך כלל מדובר בנערות צעירות עם שיער ארוך שרק רוצות לשכב עם גברים מזדמנים (כמו ונדי, שניסתה לפתות את דון ולבסוף שכבה עם סטן בפרק השמיני) או בגברים נרקסיסטים ובלתי נסבלים כמו אייב. מצד שני, מאחר ואנו חווים את היקום האמריקאי של סוף שנות השישים דרך עיניהם של גיבורי הסדרה – גברים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה שחיים בניו יורק – מדובר בייצוג מדויק למדי של האופן שבו האליטה תפסה את ההיפים שסירבו להתגייס למאמץ המלחמתי וביקרו את הקפיטליזם. ג'ואן רוצה להיות מעושרת

למרות שהטלוויזיה ו/או הרדיו נמצאים ברקע כמעט בכל סצנה, האירועים הפוליטיים משמשים (כמו תמיד) כדי לשפוך אור על היחסים בין הדמויות, ובעיקר על הפער ההולך ומעמיק בין דון למייגן. באופן מעניין, ההתנגשות המרכזית בפרק היא לא המתיחות בין השוטרים למפגינים בשיקגו, אלא בין הפנטזיות של הדמויות למציאות. ג'ואן מפנטזת שהיא תצליח סוף סוף לתפוס את מקומה הראוי כשותפה בכירה באמצעות החתמתו של לקוח חדש. ניתן לסכם את הפנטזיה שלה במילים פשוטות: היא היתה רוצה להיות גבר. אבל ג'ואן היא לא גבר, ומה שגברים כמו דון, רוג'ר ואפילו פיט מרשים לעצמם על בסיס יומיומי נתפס אצל נשים כבגידה חסרת אחריות. בסופו של דבר היא מצליחה לצאת מהפינה הבעייתית שאליה היא דחקה את עצמה רק באמצעות התושיה והנאמנות של פגי. כשאישה בוגדת זה בלתי נסלח. פגי וג'ואן (צילום מסך: רשת AMC)

אולם, אפילו בפרק שמציג קו עלילה פמיניסטי במובהק, הפנטזיות המעניינות והמורכבות ביותר עדיין שייכות לגברים של שדרות מדיסון ובראשן כמו תמיד, זו של דון. על אף שהוא מסוגל לחסל חמישה בקבוקי וויסקי בלי למצמץ, שאכטה תמימה אחת של חשיש מעיפה אותו לעולמות אחרים ומוציאה אותו מאיזון. התוצאה היא עירוב בין מין למוות שנראית כאילו נלקחה מספר הדרכה פרוידאני. הוא מתמזמז עם בחורה בלונדינית שמזכירה את בטי, ואומר לה "את יודעת שזה לא השם האמיתי שלי" – רמז לכך שרוח הרפאים של דיק ויטמן שוב רודפת אותו. מכיוון שהפרק כולו עוסק בניגודים ובכפילויות, הבחורה השנייה בחייו של דון – מייגן – מופיעה גם היא ומלמדת אותנו דבר או שניים על הפנטזיות הדרייפריות: היא מודיעה בעליצות כי היא נסעה בעקבותיו לקליפורניה, החליטה להתפטר מעבודתה, וגולת הכותרת – היא בהריון.אבל הפנטזיה הזו, המבטאת תשוקה עזה לחיים ולמשפחתיות אוהבת, הופכת בן רגע לפנטזיה על מוות, במסגרתה דון נתקל בדיקינס, החייל שפגש בפאב בהוואי בפרק הפתיחה של העונה. כאשר דון שם לב שדיקינס גידם הוא שואל אותו על כך, והחייל עונה לו "מוות לא עושה אותך שלם". ואכן, בסצנה החזקה ביותר בפרק דון עובר חוויה חוץ-גופית ובוהה בעצמו כשהוא חנוט בחליפה וצף בתוך הבריכה – דימוי שנראה בדיוק כמו כרזת הפרסומת האובדנית שהוא יצר לאחר שובו מהחופשה בהוואי.מכירים יותר, אוהבים פחות

הקונפליקט בין תאווה לחיים, שמתבטאת אצל דון בעיקר בסקס וברדיפה אחר אהבה נשית, לבין יצר הרס עצמי ומחשבות אובדניות הוא המאפיין העיקרי של דון/ דיק, ושל "מד מן" כולה. בהתחשב בכך שדון הוא סמל לחברה האמריקאית, ניתן לקרוא את "מד מן" כדיוקן של חברה שנקרעת בין אלימות הרסנית לתאוות יצירה. החלום האמריקאי הוא במידה רבה הניסיון לטשטש ולהדחיק את האלימות המפעפעת מתחת לפני השטח באמצעות הרדיפה התמידית אחרי האושר (או במקרים רבים יותר אחרי העושר).

רעב לחיים וכמה למוות. דון (צילום מסך: רשת AMC) דון לא רק שואף לחיות בהווה. הוא שואף לחיות בהווה מסוים ותחום מאוד: ללא פוליטיקה, ללא מלחמות שהורסות את העסקים, ללא קונפליקטים, ללא קבוצות מיעוט מנוצלות שדורשות פתאום שיווין זכויות וללא עבר מדמם ורווי אסונות. אבל בכל פעם שהמגננות שלו יורדות פתאום (אם בגלל שברון לב או השפעתם של חומרים משני-תודעה) העבר שב ותוקף אותו במלוא עוצמתו. רוג'ר מנסה אמנם להסביר לו שהפסיכולוג שלו טוען כי "ככל שתכיר את עצמך טוב יותר, כך תוכל לאהוב את עצמך יותר" - אבל האסון המרכזי של דון דרייפר נובע מכך שהוא משוכנע לחלוטין שככל שמכירים אותו באמת, כך אוהבים אותו פחות.    

המסע של דון אל עבר השלמה עצמית או הרס עצמי יגיע לסיומו די בקרוב. נותרו עוד שלושה פרקים לעונה הנוכחית, שאחריה תגיע העונה האחרונה של "מד מן". בשלושת הפרקים הללו סביר שנגלה מיהו לעזאזל בוב בנסון, למה מייגן לבשה חולצה זהה לחולצה של השחקנית שרון טייט (שנרצחה באכזריות כאשר היא היתה בחודש השמיני להריונה), האם פיט יעזוב סוף סוף את הסוכנות והאם בטי תצליח לשמור על המשקל החדש שלה. בנתיים נותר רק לפנטז שמי שימצא את מותו בעונה הנוכחית יהיה בוב בנסון – ולא מייגן.  

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ