שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מד מן: דון דרייפר בארץ הפלאות

הפרק ההזוי ביותר בסדרה עד כה יכול לזרוק את הצופים לאינספור פרשנויות עד שהם ירגישו כמעט כמו אחרי הזריקה שקיבלו דון ושותפיו. נטע אלכסנדר מסרבת לעשות סדר בכאוס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

קצת כמו טראומות הילדות של דיק ויטמן, גם הפרק האחרון של "מד מן" הוא מסוג החוויות שנחרטות בזכרון. אמנם כבר ראינו פרקים שעסקו בפנטזיות, הזיות שנבעו מחומרים משני תודעה (כמו הזיית ה-LSD  המופלאה של רוג'ר) וסצנות סוריאליסטיות, אבל "ההתרסקות" (The Crash) סיפק מסע פסיכדלי שטרם נראה כמותו. הסדרה שעוסקת בגברים של שדרות מדיסון הפכה לנגד עינינו לסדרה על Mad Men ("גברים משוגעים"), כאלו שרוקדים סטפס תוך כדי שיחת עבודה, מנסים לירות אחד בשני בסגנון ווילהלם טל ומצטטים את "עליסה בארץ הפלאות".» מד מן - כל הכתבות והביקורות» כשמד מן פגשה את 50 גוונים של אפור» מתי דון התחיל לדבר ב"אנחנו"?» העולם של מד מן מתנפץ לרסיסים

נדמה כי השם ההולם יותר לפרק היה "נשים, נשים – שק של נחשים". למעט פגי, הדמות השפויה ביותר בסדרה בכלל ובפרק הנוכחי בפרט, הנשים בעולמו של דון דרייפר לא סיפקו לו הרבה נחת לאחרונה: סילביה שברה את ליבו וחזרה לזרועותיו של ד"ר רוזן, מייגן מזניחה את חובותיה כעקרת בית לטובת הקריירה המשגשגת שלה, ההיפית הצעירה שצצה במשרד (ומתגלה בהמשך כבתו של פרנק, השותף של טד שמת מסרטן) מסיחה את דעתו מהעבודה, ובבית ממתינה לו בטי עם נאום תוכחה שממוטט אותו סופית. ואם זה לא מספיק, נוכלת אפרו-אמריקאית שודדת אותו במרמה וחושפת עובדה קורעת-לב: בתו הבכורה לא יודעת דבר וחצי דבר על חייו של אביה. הדמות השפויה ביותר בסדרה. פגי (צילום מסך: רשת AMC)

ובכל זאת, יחסית לפרקים הקודמים והאינטנסיביים, "ההתרסקות" היה דליל באירועים. הוא נפתח בהתרסקות ממשית שבה קן נפצע לאחר שאנשי "שברולט" גררו אותו לנהיגה חסרת אחריות ברחובות דטרויט, וממשיך משם אל אוסף של התרסקויות ליטרליות ומטפוריות. "שברולט" מציבה לסוכנות החדשה-ישנה (ונטולת השם) דדליין בלתי אפשרי, והמשרד כולו נכנס לסחרור במסגרתו חפצים נשברים, אנשים נפצעים וחברויות עומדות במבחן.

אבל הגאונות בפרק השמיני טמונה בכך שניתן לקרוא אותו כיצירה רפלקסיבית שעוסקת ב"מד מן" עצמה. כלומר, זהו "מטה-פרק": פרק שמפשיט את המבנה הנרטיבי של "מד מן" וחושף את יסודותיו. זהו פרק שעוסק בשאלה "מהי יצירה?", ובמרכזו החיפוש הנואש, המסתכל והפתטי לעיתים אחר השראה. כולם מחפשים את הרעיון הגדול הבא, זה שירצה את אנשי "שברולט" הכוחניים ויאפשר לאנשי הסוכנות ללכת הביתה ולהשלים שעות שינה, אבל הרעיון הזה מתגלה כחמקמק וארעי אפילו יותר מהסטוצים של דון דרייפר.אחרי נבירה קדחתנית בארכיון דון חושב שהוא גילה את התשובה – לא רק לקמפיין "שברולט", ולא רק לשאלה מהו קמפיין פרסומי טוב, אלא לשאלות עמוקות בהרבה שמטרידות אותו מאז פרק הפתיחה האפל של העונה הנוכחית. בפרק הקודם סילביה הצטיירה לרגע כאהבת חייו אחרי שהיא אמרה לו (פעמיים) "אני זקוקה לך, ושום דבר אחר לא יספק אותי". בפרק הנוכחי רגע ההארה הדרייפרי מגיע בעקבות גילוי של קמפיין ישן לדייסת קוואקר שבמרכזו תמונה של אם ובנה ומעליה הכיתוב "את יודעת למה הוא זקוק". שלא במקרה, האם נראית בדיוק כמו סילביה – ושתיהן דומות שתי טיפות מים לזונה ש"גנבה" את בתוליו של דיק ויטמן הצעיר. המשרד נכנס לסחרור (צילום מסך: רשת AMC)

במילים אחרות, דון מבין את מה שהצופים של "מד מן" הבינו כבר מזמן: העבר המודחק שלו מעצב את ההווה שלו. בסצנה שבה וונדי, בתו ההיפית של פרנק, מנסה לנחש את מחשבותיו של דון היא אומרת לו "שאלת 'האם מישהו אוהב אותי?", והוא מסתכל עליה בתדהמה ואומר: "איך ידעת?". התשובה – "כי זה מה שכולם שואלים" – יכולה לסייע להבין את הפרק ההזוי הזה. העניין כאן נובע לאו דווקא מהאירועים ששבים וחוזרים על עצמם (דון לא מתפקד מבחינה מקצועית, מייגן בוחרת בקריירה על פני טיפול במשפחה, הסוכנות "יורדת לזנות" כדי לרצות לקוח קפריזי), אלא מהתובנה של דון כי ניתן לתרגם ניסיון חיים יחודיי לחוויה אוניברסלית.

בהתאם, כל צופה ב"מד מן" מגיע לסדרה עם מטען משלו – טראומות, פנטזיות, אידיאולוגיות וכו' וכו' – אבל למרות השוני ביניהם מיליוני צופים מוצאים את עצמם מזדהים עם גבר בוגדני, שקרן ונרקסיסט שפוגע בכל מי שקרוב אליו. הסיבה היא ש"מד מן" – בדיוק כמו קמפיין פרסומי מבריק – היא יצירה שמותירה מספיק מקום לדימיונו של הצופה ומאפשרת לנו להשליך על גיבוריה את התשוקות והפחדים שלנו.

לכן, "ההתרסקות" הוא פרק שמעודד אותנו לשאול את עצמנו איך העבר שלנו מעצב את ההווה שלנו. מתיו ויינר קורא לנו לזהות דפוסי התנהגות, בדיוק כפי שדון הצליח סוף סוף לזהות דפוס חוזר בעבודה שלו כפרסומאי. אך האם היכולת לזהות דפוסים מאפשרת להיפטר מהם? התשובה לשאלה הזו אינה ברורה כל כך. הרגשה של דז'ה וו. דון וסילביה במעלית (צילום מסך: רשת AMC)

מצד אחד, דון מבין שהוא רוצה לשלוט בסילביה כפי שהגברים שהוא הכיר כילד שלטו בזונות, והתובנה הזו מאפשרת לו לסיים סופית את הקשר איתה ולעבור הלאה. מצד שני, אחת מהסצנות האחרונות בפרק (כמו אינספור סצנות אחרות בעונה הזו) מתרחשת בתוך המעלית בבניין של דון. סילביה נכנסת למעלית אחריו וברגעים ספורים שנדמים כנצח הצופים מבינים שדון דרייפר הוא כבר לא הגבר המותש ושבור-הלב שיש לו לחלוחית בעיניים, אלא דון הישן והטוב שמחליף מאהבות כמו גרביים.

אבל אפילו הקריאה הפרוידיאנית הזו לא מצליחה להסביר את כל האירועים בפרק האחרון, שכדאי בהחלט לראות אותו יותר מפעם אחת. זה פרק שמזמין קריאות שונות ואף מנוגדות: החל מפרשנות לפיה כמעט כל האירועים מתרחשים במוחו הקודח מוויטמנים של דון דרייפר, ועד לקריאה ספרותית לפיה הפרק כולו הוא מחווה ליצירתו המוכרת ביותר של לואיס קרול. ויינר העמיס על הפרק אינסוף מחוות וציטוטים, מ"ספר התמורות" הסיני שוונדי סוחבת איתה לכל מקום ועד ל"תינוקה של רוזמרי", ספר המתח שסאלי קוראת בזמן שהשודדת פורצת לביתה.

אם כך, מהי הדרך "הנכונה" לקרוא את "ההתרסקות"? אין דרך כזו, וזה כל הקסם, בדיוק כמו בדיאלוג הנהדר בין עליסה לחתול המחייך – שלובש ופושט משמעויות בהתאם למי שקורא אותו:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ