כשמד מן פגשה את "50 גוונים של אפור"

דון שוב שיכור מכוח ומחזיר אותנו לעונה הראשונה כשהוא גורם לטד להשתכר ולסילביה לזחול על הברכיים. אם לשפוט לפי המבנה של העונות הקודמות הקטסטרופה קרובה מתמיד

נטע אלכסנדר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

"אני לא אוהבת שינויים", פגי פותחת פה לשטן בפרק הקודם

הטריילר המקורי לסרטו המצליח של פיטר בוגדנוביץ', "הצגת הקולנוע האחרונה" (The Last Picture Show), נפתח במשפט "העיירה הקטנה אנארין, טקסס, כמו עיירות אחרות ברחבי אמריקה, עומדת בפני סופו של עידן". התחושה הזו - מעין עירוב של נוסטלגיה, בלבול, חרדה ואובדן שליטה - מבטאת היטב את האווירה השורה על העונה הלפני אחרונה של "מד מן". בפרק השביעי, שנקרא A Man with a Plan , דון דרייפר "מחרים" את הרומן "הצגת הקולנוע האחרונה" של לארי מקמארתי (שעליו התבסס הסרט המוערך מ-1971), מסילביה וקורא בו בטיסה המסויטת שלו עם טד.» מד מן - כל הכתבות והביקורות» מתי דון התחיל לדבר ב"אנחנו"?» העולם של מד מן מתנפץ לרסיסים» למה צריך להתפלל לשלומו של דון?

אם דרייפר היה מסוגל להתרכז בספר, ולא באגלי הזיעה שהצטברו על מצחו בתא המטוס הקלסטרופובי,אפשר לנחש שהוא היה מזדהה בקלות עם גיבוריו האבודים של רומן ההתבגרות המצליח. ספרו של מקמארתי, שפורסם ב-1966, עוסק בשני תיכוניסטים המתמודדים עם סוגיות של אהבה, מיניות וחברות באמריקה הפרברית של שנות החמישים, המקום והתקופה מהם "מד מן" יצאה לדרך לפני שש עונות.

הטריילר ל"הצגת הקולנוע האחרונה":

תחושת הדז'ה וו לעונה הראשונה של "מד מן" מתגברת לאורך הצפייה בפרק: שוב דון דרייפר משכר מישהו בזדון כדי להשפיל אותו (בפרק השביעי של העונה הראשונה הוא עשה את זה לרוג'ר, שהקיא מול הלקוחות, הפעם הוא מיישם את אותו טריק על טד, שנרדם מול העובדים שלו), פגי שוב נאלצת להשלים עם משחקי השליטה האינפנטיליים של הבוס החדש-ישן שלה, רוג'ר מפטר שוב את ברט פטרסון (בסצנה המצחיקה ביותר בפרק) ושוב פיט המסכן מגלה שגנבו לו את הכיסא וטסו לפגישה עסקית בלעדיו.

אבל בעוד שיש דברים שלא משתנים – דון מנסה לשפר את מצב רוחו באמצעות משחקי כוח מקצועיים ומיניים, פיט מתפקד בעיקר כמושא ללעג ורוג'ר לא מצליח למחוק את החיוך הציני שלו מהפרצוף – שני הפרקים האחרונים הביאו איתם בכל זאת רוחות של שינוי. למעשה, בחוץ משתולל הוריקן של ממש. סוכנות הפרסום SCDP  עוברת מיזוג נוסף (שיוצר תחושת דז'ה וו לכל המיזוגים האחרים שהחברה הזו עברה במשך שש עונות), ויציר הכלאיים החדש ונטול השם מכניס את כולם למאבקי כוח בסגנון "משחקי הכס". הטיסה המסויטת של דון וטד שואו (צילום מסך: רשת AMC) בזמן שהארי מתבכיין על המשרד שניתן לו ועל כך שהוא עדיין לא הפך לשותף, רוג'ר מנצל את חוש ההומור המפורסם שלו כדי להתקין במשרדו ספה שמתאימה לחדר טיפולים של פסיכולוג - הדרמה האמיתית מתרחשת מחוץ למשרד. דון אומנם מעיין ב"הצגת הקולנוע האחרונה", אבל נראה שמת'יו ויינר והכותבים הושפעו יותר מ"חמישים גוונים של אפור". משחקי הסאדו-מאזו שלו מביכים בחוסר המקוריות שלהם (לזחול על הרצפה כדי להביא לך נעליים? באמת, דון, בחור יצירתי כמוך לא יכול לחשוב על משהו יותר מעניין מזה?), והם גורמים לסילביה להעיף אותו מכל המדרגות.

עבודת הבימוי של ג'ון סלאטרי (שמגלם את רוג'ר) בפרק הזה היא לא פחות ממבריקה. מבחינה אסתטית הפרק כולו נטען במתח ובחרדה באמצעות המעברים מסצנות עמוסות בני אדם וחפצים לסצנות דיאלוגים נקיות ומינימליסטיות. הסצנות בין דון וסילביה בחדר המלון הם אנטיתזה לזמזום הבלתי פוסק במשרד, אבל משחקי הכוח של דון מוכיחים שמבחינתו מדובר באותה גברת בשינוי אדרת: לחלק פקודות לסילביה ולגרום לטד להשתכר הם ביטויים שונים של אותו מנגנון פסיכולוגי שהופך את דון לגבר מוכשר ומצליח, אבל גם אובדני ובלתי נסבל.

מוכשר ומצליח, אבל גם אובדני ובלתי נסבל (צילום מסך: רשת AMC)

הבימוי והצילום המוקפדים מצליחים לייצר דפוס חוזר המטעין את הפרק כולו באווירה קודרת שלא עוזבת את הצופה גם ברגעים הקלילים יותר. כך למשל, גם כשיש דיאלוג בין שתי דמויות לרוב הן לא מסתכלות זו על זו. דון לא מסתכל על טד כשהם מנסים לפצח את קמפיין המרגרינה המקרטע או טסים ביחד לדטרויט, פיט לא ממש מסתכל על אמו חולת הדמנציה כשהוא מנסה להיפטר ממנה ולצאת מהבית וסילביה מפנה את גבה לדון כשהיא נפרדת ממנו. גם כאשר יש קשר עין – כמו למשל בסצנה שבה דון חוזר הביתה ומייגן מנסה לשכנע אותו לנסוע שוב לחופשה – השימוש בעריכת סאונד מבהיר לנו היטב שמחשבותיו של דון נודדות הרחק מהסלון החונק.

באופן כללי, עריכת הסאונד בפרק הזה (אלמנט שצופים ומבקרים נוטים להתעלם ממנו בדרך כלל) היא דוגמה מעניינת לאופן שבו רעשי רקע ופסקול יכולים לשמש כמקדמי עלילה.הפרק נפתח בסצנה שבה דון שומע בטעות את הריב בין סילביה לד"ר רוזן מבלי שהוא או הצופים יכולים לראות אותם (ובכלל, התפיסה לפיה דימיון הוא כוח אפקטיבי ומשמעותי יותר ממראה עיניים היא מוטיב חוזר בעונה הזו). בהמשך הטלפון במשרד לא מפסיק לצלצל ולעומת זאת סילביה נאלצת להתמודד עם השקט המדכא של חדר ריק בבית מלון יוקרתי. במקביל, ג'ואן לא יכולה לסבול את הרעש הטורדני של טיפות שנוזלות מהתקרה בחדר המיון הצפוף שאליו בוב בנסון לוקח אותה.

השיא מגיע בסצנת הסיום: בזמן שהטלוויזיה מודיעה על מותו של קנדי, מתחיל להתנגן ברקע שיר פופ סכריני שמדבר על כך ש"סוף סוף אנשים מתאספים ביחד". התוכן האופטימי והמקצב המהיר של השיר עומדים בניגוד מוחלט להצבה של דון ומייגן מול המצלמה. מייגן בוהה בטלוויזיה בגופיה צהובה ומתייפחת, דון ניצב מצידה השני של המיטה כשהוא חנוט בחליפה ועניבה ותוקע מבט מיואש ומדוכא בקיר. השיר מדבר על התקרבות, תקווה ושבירת מחסומים, בעוד שהחזון האסתטי שסלטרי יצר מעביר תחושה מחניקה של התרחקות וחוסר תקשורת.

אם לשפוט לפי המבנה של העונות הקודמות של "מד מן", אנחנו עומדים לפני קטסטרופה. הפרקים הראשונים של כל עונה מתחילים בקצב איטי יחסית, באמצע העונה מגבירים הילוך והחלק האחרון הוא כבר מתכון לאסון. לפרק הבא קוראים "ההתרסקות" (The Crash) והשאלה היחידה היא מי ומה הולך להתרסק. כרגע נראה שכמעט כל דמות בסדרה היא מועמדת פוטנציאלית לאסון, והנטיות האובדניות של דון דרייפר עומדות להשתלט על העונה כולה.  "סוף סוף אנשים מתאספים ביחד". שיר הסיום של הפרק:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ