שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אחריהם המבול: העולם של מד מן מתנפץ לרסיסים

הפרק החמישי בעונה נקרא אמנם "המבול" אבל בניגוד לסיפור התנכ"י, בעולם של דון דרייפר אין השגחה אלוהית והכל יכול להתפרק בכל רגע: מוסד המשפחה, המעמדות החברתיים, וגם המפלט מהמציאות שסיפקו הפרסום הקולנוע והטלוויזיה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
נטע אלכסנדר, עכבר העיר

הפרק החמישי בעונה השישית של "מד מן" נקרא "המבול", והוא עוסק באופן שבו הדמויות מתחילות לטבוע בשטף האירועים ההיסטוריים, ובראשם הרצח של מרטין לותר קינג והסערה החברתית שהתעוררה בעקבותיו. בסצנת הסיום של הפרק הקודם מתיו ויינר הזכיר למי ששכח שדון דרייפר חי בעולם שאין בו השגחה אלוהית. לא רק שהוא אינו מאמין באל, קשה לו לשכב עם אישה שנושאת צלב על צווארה מכיוון שהתכשיט הזה מסמל את כל מה שהוא מתעב. » מד מן - כל הכתבות והביקורות» למה צריך להתפלל לשלומו של דון?» "מד מן": דון רוצה אישה או זונה?» אובססיית המוות של דון דרייפר

לכן, "המבול" אינו מספר על עולם תנ"כי שבו האל מעניש את בני האדם על חטאיהם ומאפשר לצדיק אחד – נח – להציל את המין האנושי ואת בעלי החיים. המבול שמציף את שדרות מדיסון הוא לא תופעת טבע בלתי מוסברת או משל על שכר ועונש, אלא מהפכה חברתית שנגרמה על ידי בני אדם ועומדת לשנות את פניה של האומה האמריקאית. במובן זה האנשים הם האלים, גם אם מדובר באלים מסוכסכים, פגיעים ומבולבלים (שדומים יותר לאלי המיתולוגיה היוונית מאשר לאל הכל יכול של התנ"ך). 

דון דרייפר הוא לא נח. כפי שאנו יודעים היטב, דון הוא מסוג האנשים שהיו מעלים לתיבה רק את עצמם, ואולי גם את המאהבת התורנית (הפעם תורה של סילביה, שנסעה עם בעלה לסוף שבוע בוושינגטון, למלא את המשבצת הזו). אבל גם אם אף אחד לא ממש טורח לבנות תיבה, הפרק הגדוש הזה חזר ועסק בשאלה את מי גיבוריו היו רוצים להציל, לו רק היו יכולים. פיט נזכר פתאום שיש לו אישה ובת פעוטה (אבל טרודי מסרבת ליפול לבור הזה ומבקשת ממנו לא לחזור הביתה), פגי ואייב נראים קרובים יותר מאי פעם, בטי מתקרבת להנרי על רקע האמביציות הפוליטיות החדשות שהמהומות הגזעיות עוררו אצלו, אביו של מייקל – עלה התאנה היהודי של סוכנות הפרסום – מזכיר לו שוב ושוב שהוא חייב למצוא לעצמו בחורה, ודון ומייגן מתקרבים גם הם על רקע מונולוג קורע לב על אבהות, אהבה וזיוף.קירוב לבבות. דון ומייגן בשיחה כנה ומרגשת (צילום: רשת AMC)

בזמן שהפרק ממשיך לחקור את מערכות היחסים של הדמויות השונות במרחב הפרטי, בחוץ מתחוללת סערה של ממש. המתח הבין-גזעי מגיע לנקודת רתיחה, והאופן שבו הדמויות הלבנות מגיבות למותו בטרם עת של המנהיג הכריזמטי ביותר של התנועה למען זכויותיהם של השחורים חושף באופן מטריד את הגזענות שלהם. חיבוק הדוב המביך שג'ואן כופה על דון (מזכירתו השחורה של דון דרייפר) מדגים את האופן המבולבל שבו לבנים בני המעמד הבינוני-גבוה הגיבו לרצח: תערובת מוזרה של השתתפות בצער עם תחושה שהאסון האמיתי הוא המהומות הגזעיות שמאיימות לפרוץ ולא מותו של מנהיג דגול.

בהתאם, הטרגדיה הפתאומית מתורגמת כמעט בן לילה למושגים של הפסדים ורווחים: פגי מנסה להתמקח על מחיר הדירה שבה היא חושקת במזרח מנהטן (באזור שרק החל לעבור ג'נטריפיקציה באותן שנים), הארי מוטרד שהמהומות יפגעו בפרסום בטלוויזיה, הנרי מנסה לקטוף רווח פוליטי ואיש הביטוח המסתורי והתמהוני מבקש למנף את הפחד מתהו ובהו לקמפיין פרסומי שבמרכזו בקבוק מולטוב וגפרור. חיבוק הדב של הלבנים העשירים. ג'ואן מחבקת את דון (צילום מסך: רשת AMC)

אבל, כפי שאיש הביטוח שואל, האם בכלל יש ערך לרכוש או לנדל"ן בעולם שבו אין שום יציבות? הרי כל רכוש סופו להתפורר, בדיוק כמו הטפט שבובי מקלף באיטיות מהקיר. הניסיון הנואש של העולם הישן (שמיוצג, במקרה הזה, על ידי בטי) להחזיר את הסדר על כנו נועד לכשלון, בדיוק כפי שהניסיון המאוחר של דון דרייפר להפוך פתאום ל"אב השנה" מתנפץ אל קירות המציאות. בובי אולי שמח לבלות איתו יום בקולנוע (המקום שאליו דון בורח בכל פעם שהוא מדוכדך) ולראות שוב ושוב את החזון הפוסט-אפוקליפטי של "כוכב הקופים" – שגם בו בני אדם, ולא אלים, הם אלו שגרמו לקטסטרופה – אבל בסופו של דבר הוא מתקשה לישון בגלל שהוא חרד לגורלו של הנרי, תחליף האב שהפך לפתע לאב ממשי יותר מדון. תסביך אב

העיסוק בהורות בכלל ובאבהות בפרט היה אחת התמות המרכזיות בפרק. אביו של מייקל גינזבורג עושה הכל כדי למצוא לבנו הבתול שידוך הולם, והדאגה הבלתי פוסקת והחונקת שלו היא אנטיתזה לאבהות הקרה של דון. בעוד שדון מתוודה שלקח לו שנים לאהוב את בנו, ולמעשה הוא סובל כבר שנים מ"דכאון אחרי לידה", אביו היהודי של מייקל אוהב אותו אהבת נפש ללא תנאי.

אביה של מייגן, לעומת זאת, עוטף הכל בפרשנות אינטלקטואלית ונדמה כי הוא סובל מאוטיזם רגשי שמזכיר לעיתים את ההתנהגות של דון. נבואות הזעם שלו, אשר נמסרות בשיחת טלפון נסערת, מזכירות את נבואות הזעם של "כוכב הקופים" או של סוכן הביטוח שממלמל לעצמו פסוקים חסרי פשר. המבול כבר כאן, הם חוזרים וטוענים, והוא עומד להטביע את כולנו.

במובן זה סצנת הפתיחה היא הצגה מושלמת של העולם הישן, זה שכל שנותר ממנו הוא היד המבצבצת של פסל החירות: דון, מייגן ופגי נפגשים בטקס פרסי הפרסום של ניו יורק, ומגלים שהושיבו אותם אי-שם בקצה האולם, הכי רחוק מפול נוימן שאפשר. בכל עונה אחרת של "מד מן" פרק כזה היה מתמקד בשאלה "מי יזכה", אבל בעונה הנוכחית כלל לא ראינו את רגע ההכרזה על הזוכים והפסלון שמייגן קטפה נזרק על הספה בנונשלנטיות כמו חפץ שאין לו דורש.גם הקולנוע כבר לא מספק מפלט. דון ובובי (צילום: רשת AMC)

כפי שפגי למדה על בשרה באחד הפרקים הקודמים, פרסומות אמורות להתרחק מהמציאות כמו מאש. אם פרסומת עלולה להזכיר לקוראים או לצופים את המלחמה בוויאטנם – חייבים לשנות אותה בדחיפות. אבל כשהמציאות מחלחלת ומשנה את כל תחומי החיים, והעולם המוכר מתחיל להיראות כמו בית שיסודותיו מתפוררים, גם היכולת ליצור פרסומות אסקפיסטיות נפגעת. המקומות שאליהם דון ושות' רגילים לברוח – הטלוויזיה (שלא הפסיקה לפעול בפרק הזה), הקולנוע, עולם הפרסום הנוצץ, הבגידות והכסף – כבר לא מספקים את הנחמה המיוחלת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ