שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי ערן, עכבר העיר
אורי ערן, עכבר העיר

אם באמת כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, הרי שמשפחת רוזן-חסון העומדת במרכזה של  "סברי מרנן" היא משפחה מאושרת. או, לפחות, משפחה דומה. למה היא דומה? לכל יתר המשפחות, המאושרות והאומללות שצופות בה. שהרי הצלחתה המסחררת של קומדיית המצבים של רובי דואניאס ויניב פולישוק, טמונה בפיצוח הקוד הגנטי של המשפחה הכל-הישראלית: זוג "מעורב" (יהודים חילוניים, מיותר לציין), ארוחות שבת שמנקזות סביבן מתחים ושנאות, הומור נמוך ודלוח, סקסיזם שגובל בהטרדה מינית, וקורטוב של תאוות בצע. את התבשיל המר הזה, שרבים ודאי נאלצו לטעום ממנו סביב שולחן הסדר, מגישים דואניאס-את-פולישוק בצאת החג, לאלה שלא שבעו ממנו. ואם לשפוט לפי הצלחתה של העונה הראשונה, הקהל רק רוצה עוד.» סברי מרנן - כל הכתבות והביקורות

בפרק שפותח את העונה השנייה בני המשפחה חושבים בטעות שהסבים (טוביה צפיר וסנדרה שדה) זכו בלוטו, ושוקדים על פברוק מסכת של שקרים שתזכה אותם בקצת מהעושר הלא צפוי שנפל בחיק המשפחה. הסיטואציה הקומית השחוקה הזו דווקא מתוזמרת היטב, ומתובלת בהרבה בדיחות על קמצנותם וחמדנותם של כל המעורבים. לזכותה של "סברי מרנן" אף ייאמר שרמת הכתיבה והמשחק שלה השתפרו פלאים מאז העונה הראשונה: פחות נפנופי ידיים, פחות פאנ'צים מביכים. עם זאת, השימוש המוגזם בצחוק המוקלט הנשמע אחרי כל משפט שנאמר לא תורם למאמץ הנואש לסחוט חצי חיוך מהצופה המנומנם.  

במוקד הפרק השני (שגם הוא שודר אמש) עומדת התקרית המשפחתית השגרתית אך האלמותית בין הכלה (רותם אבוהב) והחותנת (סנדרה שדה), שמחליטה על דעת עצמה לספר את נכדותיה. גם כאן הסטריאוטיפים מופיעים במלוא כיעורם ופשטנותם, בהתאם למוסכמות הז'אנר: החותנת, איך לא, משוחקת כקלפטע שהשטן לא ברא, הכלה ההריונית הורמונאלית וקפריזית, והבן שתקוע באמצע הוא אימפוטנט חסר חוט שדרה. אבל זה אפילו לא החלק הגרוע ביותר בסיפור: כאשר הנכד (תום אבני) מביא לארוחת השבת את החברה התורנית, מורה לחינוך גופני, מריירים סביבה בני המשפחה בזה אחר זה. שי (דביר בנדק) מביך את עצמו בסדרת תרגילי התעמלות על שולחן הקפה בניסיון לחזר אחרי החברה של אחיו, והבדיחה שחוזרת על עצמה מתייחסת לגמישותה ולהרפתקאות המיניות שמתאפשרות בזכותה (קרדיט לסיינפלד אין, אם תהיתם).הנוסחה של "סברי מרנן" פשוטה למדי: ככל שהמשפחה שהיא מציגה נלעגת ומכוערת יותר, ככל שהיא אכזרית ובהמית יותר, כך אנחנו חייבים לאהוב אותה יותר. לכאורה, משפחה לא בוחרים, תוכנית טלוויזיה כן. אבל בעצם, עד כמה שמשפחת רוזן-חסון תהיה מעצבנת ומעיקה, אין לנו ברירה אלא לאהוב אותה. בניגוד למשפחות "מכוערות" אחרות בהיסטוריה של הטלוויזיה, כמו הסימפסונים, הבאנקרים או הבאנדיים, למשפחת רוזן-חסון אין כמעט רגעי חסד של חמלה וטוב (או הומור, לצורך העניין). את המשפחות ההן אהבנו למרות הכל, בזכות רגעי החסד המעטים האלה. את משפחת רוזן-חסון אנחנו חייבים לאהוב דווקא מפני שהיא לרגע לא אכפתית, חמה או מצחיקה. אנחנו חייבים לאהוב אותה, פשוט משום שמישהו החליט שזו המשפחה הישראלית שלנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ