אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רד בנד: סופו של מיזנטרופ לגלות שהוא אבא

רד בנד הוא מופע של איש אחד, וגם יהודית רביץ שהתארחה בפרק לא הצליחה להאפיל על המיזנטרופ המסומם והשאירה מאחוריה ביצועים מוסיקליים נחמדים, לא יותר

תגובות

הרבה מילים נשפכו על כך שהיתרון הגדול של רד, בהיותו בובה, הוא בכך שמותר לו להגיד הכל. אז כן, זה עדיין מרגש לשמוע את המילים "לך תזדיין" בטלוויזיה, גם אם לא בשפת אימנו. זה גם בהחלט מעורר כשגיבור מקומי מייחס לחשיש ולקראק חשיבות בחיי היום יום, גם אם הוא עדיין לא ממש מתמסטל מול המסך.

בפרק של רד בנד אמש, הסדרה עלתה שלב נוסף באמירה: "אלו החיים האמיתיים אבל תוכלו להתמודד איתם כי אנחנו בובות". הפרק חשף בצורה מוקצנת אך מדויקת להפליא את הקונפליקט הנצחי בין הורים לילדים. זה לא היה בלתי צפוי שמתישהו יצוץ איזה צאצא לא נודע של רד, שלא ידע עליו. בלב אמנם ייחלנו שיהיה זה אסף אבידן, אבל גם בובה חדשה תספק את הסחורה. ג'וניור אורבך חדר לחיינו ולחיי רד כדי לזרוק בפני כל מי שאי פעם היה אבא, או היה לו אבא, את האמת בפנים. הורות זה קרב אבוד מראש. בטח ובטח כיש לך אבא מיזנטרופ ומסומם כמו רד.

גם אם ניסיונותיו של רד להתכחש לבנו היו קצת קלישאתיים, שתי סצינות הצליחו באמת לגעת: האחת, במפגש בבר ג'וניור מעלה זכרונות כאובים מהעבר ורד מגיב באדישות אופיינית: "זה הדבר הכי הומואי ששמעתי בחיים". והשניה, סצנת קריאת המכתבים, שמוכיחה בהצטיינות שגם לבובות יש רגשות. הסיום, בו ג'וניור חוזר והם שרים יחד את Father and Son של קאט סטיבנס, היה כבר קיטש טהור שנועד בעיקר כדי להבהיר שהבובה החדשה היא כאן כדי להישאר. כדאי מאוד שימצאו לו הצדקה, כי עם כל הכבוד לרגש, עדיין מדובר בקומדיה פרועה. אם רד ימשיך בקו הדמעות ויתרחק מהפאנצ'ים, נהיה פחות סלחניים.

מזל טוב, אתה אבא:

היתה הופעת אורח?

ומה עם האורחת המוזיקלית? אה כן, הייתה כזאת. אני חושב שיהודית רביץ. נסיונות העונה שעברה הוכיחו שני דברים: האירוחים עובדים כאשר רד אומר למוזיקאים את האמת בפנים (אביב גפן) או לחלופין, כאשר האורחים מהווים חלק אינטגרלי בעלילה (שלומי שבן, מרינה מקסימיליאן בלומין). בפרק עם רביץ, דבר מהשניים לא קרה.

זה לא שמדובר באיזו אישיות אפרורית. יציאה מתוקשרת מהארון וסכסוך משפחתי ארוך שנים שנפתר, הם נושאים שאפשר לעשות מהם מטעמים. במיוחד אם לוקחים בחשבון שהסדרה, במיטבה, פנתה לקהל שמכיר מצויין את גיבוריו המוזיקליים. קהל שמסוגל להבין גם בדיחות פנימיות או ברנז'איסטיות. במקום זה החליטו להתייחס לרביץ כאל מטומטמת. מתוך הנחה כנראה שהאפיון יהיה כה מוקצן עד שאף אחד מהצופים לא יאמין. כך שוב אנחנו חוזרים למסקנה, שבשלב זה היא קצת מבאסת, שבובות יכולות להגיד את כל האמת אבל בני אדם אמיתיים הם סתם מזויפים.

הביצועים המוזיקליים המשותפים היו נחמדים, לא יותר. Paranoid של בלאק סאבאת' נטע תקווה בהתחלה שרביץ הולכת לחשוף איזשהו פן חדש באישיותה. Homebound של פול סיימון כבר החזיר אותה למגרש הביתי. אחר כך היא מתה. רביץ אכזבה ולמעשה הדבר היחיד שיזכר ממנה בפרק הוא המשפט האגבי "You Allright, Ravitz", שרד זורק לעברה בהתחלה. אולי זה הרגע המופלא בסדרה בו הקרח באמת נשבר.

כרגיל הפרק הוכיח שרד בנד זה מופע של איש אחד. היחיד שיכול לערער על הדומיננטיות של רד זה פיליפ, שגם כאשר כל הטקסט שלו מסתכם בשתי מילים בלבד, עדיין מדובר בנוכחות מושלמת. 

*#