שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"אלבום פרידה": בית הספר למוזיקה של יוסי בנאי

הסרט "אלבום פרידה" על האלבום האחרון של יוסי בנאי, שלא הספיק להקליט בחייו, שודר אתמול מול "בית ספר למוזיקה" והראה כיצד זמר מזדקן בערוב ימיו מצליח לחדש יותר מילדים בני עשר

טל מסר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל מסר, עכבר העיר

הסרט "אלבום פרידה" אודות אלבומו האחרון של יוסי בנאי שודר אמש במקביל לפרק חצי הגמר של "בית ספר למוזיקה". בקדמת הבמה עמד דור העתיד ושר שירי עבר אל מול קהל של דינוזאורים. ביציע האחורי של בית הספר למוזיקה ישבו נציגי שנות השמונים של תעשיית המוזיקה הישראלית: סי היימן, לאה שבת, דפנה ארמוני, מירי אלוני וקורין אלאל. אלו התנועעו בקצב, מחו דמעה בהתרגשות, ואולי סתם הרהרו בתחלופתה של תהילת עולם. גם הם פעם היו ילדים, אבל זה היה מזמן. הם וסימון ומואיז הקטן.

אילו יוסי בנאי היה עודו בין החיים, יכול להיות שגם הוא היה מלוהק לשבת ביציע כמו אנדרטה חיה במוזיאון מדכא במיוחד. בחברה שמקדשת נעורים ומטפחת כוכבי אינסטנט, קשה למצוא מקום לאמן מזדקן. בשארית ימיו, אמן העבר יכול לייחל רק לזיהוי אקראי ברחוב, לפרס ממשלתי על ערש דווי, ואם הוא באמת בר מזל – כלומר בר מינן, אפילו לסרט דוקומנטרי על שמו. חודשים ספורים לפני מותו החל גדול הבנאים לעבוד על אלבום חדש. לאחר מותו ב-2006 הותיר אחריו תשעה שירים יתומים שהולחנו עבורו על ידי אמנים שונים ומעולם לא הוקלטו בקולו הייחודי. הסרט מלווה את סיפורו של האלבום שקרם עור וגידים שנים לאחר מותו, כשהמלחינים הקליטו את השירים במקומו בקולם. באחד הקטעים בסרט אהוד בנאי העיד על כך שדוד יוסי האהוב "פחד מלהיות פאתטי ואנכרוניסטי, לכן הוא תמיד הקפיד להקשיב למה שעושים הצעירים". הפחד הזה היה יכול להיות אולי מוצדק לגבי הצעירים של פעם. הצעירים של היום, אם לשפוט על פי "בית ספר למוזיקה", נולדו אנכרוניסטים. אתמול באולם בית הספר הם שרו את "סוף לסיפור" של יהודיץ רביץ מ-1987, את "מקיץ אל חלום" של גלי עטרי מ-1988 את טיפת מזל של זהבה בן מ- 1989 ואת I will always love you  של וויטני יוסטון מ-1992. ואין מה לבוא בטענות לילדים. זה כבר הרבה זמן שתרבות המיינסטרים המוזיקלית שלנו משכפלת את עצמה ולא יוצרת שום דבר חדש. והנה בא יוסי בנאי וכמעט בלי מאמץ מגיח מן המתים ומוציא אלבום.  

באחד הקטעים המעניינים בסרט, שלומי שבן יושב מול פסנתר ומספר למצלמה כיצד נכשל לקלוע לטעמו של בנאי כשהלחין עבורו את השיר "הגלגול הבא" בגרסתו הראשונה. בנאי, שלא היה מרוצה מהאופן המינורי והקודר בו בחר שבן כדי לתאר את החיים שלאחר המוות, שלח אותו הביתה בבושת פנים כדי לחבר לשיר לחן חדש. "אני חושב שלא הבנת את כוונת המנוח", אמר לו בנימוס מתוחכם והתכוון בעצם לעצמו. "אתה צריך ללמוד מהצרפתים: כשיש טקסט קשה ודרמטי, המנגינה צריכה להקל על העניינים". "לא הבנת את כוונת המנוח". האזינו לשיר שהלחין שבן לאלבום:

הסרט "אלבום פרידה", ממש כמו היצירה המוזיקלית שסביבו בנויה עלילתו, הוא דרכו של המנוח להושיט יד מעולם המתים הקודר ולקוד קידה לקהל בפעם האחרונה, ואם אפשר אז עם חיוך – ממש כמו הצרפתים. ולמרות שיוסי בנאי התייחס אל עצמו כ"מנוח" עוד בימי חייו - כמו מרבית אמני העבר שוודאי מרגישים כמו חייזרים מזדקנים על כוכב נולד - ברגע ההוא בסרט הוא עשה לשלומי שבן בית ספר למוזיקה, והוא היה המנטור האולטימטיבי.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ