"שרון והאינתיפאדה השנייה": מי הרג את השלום?

12 שנים אחרי רביב דרוקר מכנס את הצמרת הביטחונית כדי לברר מי אשם בפרוץ האינתיפאדה השנייה. אלא שמי שמתמקד בשאלות ומרואיינים כאלה נדון רק למחזר

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

לפעמים שירים מצליחים ללכוד בצורה מדויקת רוח של תקופה. בשנת 2001, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, היה לשיר "כולם מדברים על שלום" מקום של כבוד בפלייליסט הגלגלצי. כשם שאי אפשר היה ליפול על מבזק חדשות בלי דיווח על פיגוע או חיסול, אי אפשר היה להעביר שעתיים של מוסיקה בלי לשמוע את מוקי דורש להפסיק לדבר על שלום ולהתחיל לדבר על צדק. הצפייה בסרטו של רביב דרוקר "שרון והאינתיפאדה השנייה", שעוסק בצורה בלעדית כמעט בשאלה מי אשם בפרק העגום הזה בתולדות הסכסוך, מחזקת את התחושה שהמסר של מוקי נקלט: עזבו אתכם משלום, הגיע הזמן לדבר על צדק, או ליתר דיוק על מי צודק יותר.

דרוקר אמנם מציב סדרה של שאלות בתחילת הדרך: מה באמת קרה שם? למה זה התחיל? האם זה היה נחוץ? אבל בפועל, הסרט בנוי כשימוע במעמד צד אחד (מיותר לציין איזה), שבו בכירי מערכת הביטחון עסוקים בהטחת האשמות בצד הפלסטיני, ובינם לבין עצמם. במחנה הנצי ניצבים (בין היתר) עמוס גלעד, בוגי יעלון ואבי דיכטר, כשהם מדקלמים את מנטרת ה"אין פרטנר" ומדגישים את תמיכתה של הרשות הפלסטינית בטרור. מנגד עומדים כמה קצינים זוטרים באמ"ן ויובל דיסקין (שכנראה התאהב בתפקיד הגנרל השמאלן שלו ב"שומרי הסף"), ומאשימים את ההנהגה הישראלית, המדינית והצבאית, בכך שנקלעה לסחרור מסוכן של נקמת דם.חילופי האשמות עקרים. הפרומו לסרט:

עמוס גלעד, למשל, נאלץ לצפות בקטע וידאו שבו דיסקין מאשים אותו בעיוות מודיעין לצרכי הסברה. הוא מגיב בהחזרת הכדור לדיסקין, ומאשים אותו שלא חזה מראש את ההתלקחות בגדה. דרוקר מתייצב מדי פעם לצדם של הדיסקינים: הוא טוען ששרון סיכל את התוכנית המדינית של פרס להפסקת אש, מטיל ספק ביכולת התכנון שלו, ומציג אותו כקפריזי ונקמן. קרב הגרסאות הזה נותר ללא הכרעה כאשר לקראת סוף החלק הראשון של הסרט חיסולו של ראאד כרמי מנותח על ידי שני המחנות: בשמאל הוא מוצג כצעד מיותר שהוביל להסלמה, בעוד שבימין אומרים שמדובר במהלך בלתי נמנע בדרך למיגור הטרור. 

דרוקר חשב אולי שיוכל לצאת ידי חובתו העיתונאית אם רק יעז להטיל ספק בטענה המקובלת בישראל, לפיה התהליך המדיני נקלע למבוי סתום בגלל הטרור הפלסטיני. לכן הוא הסתפק בהשמעת קולם של הביטחוניסטים היוניים, אלה שמוכנים לבקר את התנהלותה של ישראל ולא ממהרים להטיל את האשמה על ערפאת. אבל בכך הוא רק ממשיך לשחק את משחק הטלות האשמה המתיש והעקר שמשמר את הסכסוך. עיתונאי שהיה מעוניין לעשות יותר מזה היה חייב לדבר גם עם הצד השני. ובעיקר, הוא היה חייב להפסיק לשאול את השאלה מי אשם במה שקרה, ולנסות להבין למה קרה מה שקרה. כדי שאחרי 12 שנה של דיבורים על צדק, יהיה אפשר אולי לחזור לדבר על שלום.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ