שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"מועדון המבקרים": כשג'ודי רוצה להעביר מסר לסטיב

בין ביקורת תיאטרון של אסתי גינצבורג לאבחנות הקולנועיות של לוסי אהריש, "מועדון המבקרים" מספקת יותר רגעי קאלט מאשר ביקורת כלשהי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל מסר, עכבר העיר

לתכנית קוראים "מועדון המבקרים". לא מדובר ב"מועדון" במובן של מקום בילוי ציבורי. להפך, מועדון המבקרים הזה הוא פורום סגור בו הכניסה מותרת רק לקומץ נבחר. מה כל כך מיוחד באנשים שזכו להיות חלק מהמילייה האקסקלוסיבי הזה, אין לי מושג. מה אני יודע. אני בסך הכל מבקר טלוויזיה שלא חבר בשום מועדון - בטח שלא במועדון מבקרים. ושלא תטעו, בניגוד לנרמז משם התכנית, כדי להיות מבקר לא צריך להחזיק בכרטיס חבר. במדינה שלנו (לפחות בינתיים) כל אחד רשאי להביע דעה ביקורתית. ולמרות זאת, יש אנשים שמוטב אם לא ימהרו לנצל את זכותם הדמוקרטית - חברי "מועדון המבקרים", הם דוגמה לכך.פעמיים בשבוע, התכנית בעלת השם היומרני תנסה למלא את שעות הפרה-פריים בפרץ ברברת בלתי נדלה. ארבעה אנשים (רן שריג, לוסי אהריש, ג'ודי ניר מוזס שלום, לינוי בר גפן) יושבים באולפן וחווים דעה על כל דבר שבעולם – מהמחזמר "קזבלן" ועד צילומי בוק, מתשדירי הבחירות ועד ההוצאה המחודשת של הספר "והילד הזה הוא אני". חבורת המבקרים מדרגים כל אחד בתורו את חוויתם האישית מכל אייטם ומחלקים לו ציון. בסוף התכנית מתפרסם "דו"ח המבקר" - כל הנושאים השונים שנמדדו עומדים בניהם לתחרות, והמנצח הוא האייטם הכי מומלץ לפי דעת חבר המבקרים.  הבעיה היא שלא כל הבעת דעה יכולה להיחשב כביקורת. תפקידו של המבקר הוא לחשוף את המניפולציה מאחורי חרושת התרבות, לספק נקודת מבט רעננה ומקורית על מושא הביקורת, לזקק ממנה תובנה שיכולה להגיד משהו על המציאות שמסביבנו, משהו מעבר לדעה האישית שבה מן הסתם כל הדיוט מחזיק. אך חשוב מכך, כדי להיות מבקר, אדם צריך לדעת איך לצאת מעצמו ולהסתכל על החברה במבט על. כדי לומר משהו חכם, מקורי, מעניין, שנון, מרגש או מצחיק על תופעה כלשהי המבקר חייב להיות קודם כל אדם שמודע לסביבתו. כלומר, אדם שמודע לעצמו.מודעות עצמית – איך לומר בעדינות – היא לא הצד החזק של חלק מחברי התכנית. קחו לדוגמה את ג'ודי ניר מוזס שלום. ניר מוזס שלום היא אישה שכל כך לא מודעת לעצמה עד שסביר להניח שהיא מופתעת כל פעם מחדש כשהיא מביטה בראי. כאשר היא פצחה במונולוג הראשון שלה בעניין תשדירי הבחירות, היא ביקשה לנצל את הבמה כדי "להגיד לבעלי סטיב, שהפעם אני לא מתכוונת להצביע ליכוד". מבלי אפילו להיכנס לנבכי טיב היחסים בין שר החוץ לשעבר למבקרת בהווה, קשה היה שלא להיכנס לדיכאון נוכח מפגן האקסהיביציוניזם המביך. אך כמי שלא מועדת לדיכאון עקב חוסר כסף או עודף מחשבה, ג'ודי כלל לא מודעת לחוסר הרלוונטיות של המילים שיוצאות לה מהפה.בדיוק אז, כשכבר היה נדמה שהמצב לא יכול להתדרדר עוד יותר, הצטרפה לשורת המבקרים האורחת אסתי גינצבורג. לא בדיוק ברור מה מסמיך את הדוגמנית הצעירה לכהן כאוטוריטה בענייני תרבות אקטואליה או חברה. נכון, יש כאלו שחושבים שאסתי גינצבורג יפה. אך אפילו בלי להתווכח על ענייני טעם, איש לא יוכל לחלוק על העובדה שהבעת דעה לא עושה אותה יפה יותר. כשהתבקשה לחוות ביקורת על המחזמר "קזבלן", הדוגמנית בחרה להשתמש בניסוח המושחז: "אני אהבתי... היה לי כיף... וזה היה מעניין... היא זורמת...". לזכותה יאמר שהיא לא היחידה בתכנית שלוקה בשטחיות. לוסי אהריש יצאה אחרי שעה מצפייה בסרט "ההוביט" כי "היה משעמם" וכי "מישהו זרק עליי פופקורן מאחורה". לבסוף, זהות הזורק נחשפה. התברר שזו הייתה אסתי גיצבורג.בתם כל תכנית של "מועדון המבקרים" מתפרסמת טבלת תוצאות לאייטמים שנבדקו בה. הפעם, במקום הראשון זכתה ההוצאה המחודשת של "והילד הזה הוא אני". תשדירי הבחירות אגב, הגיעו למקום אחד לפני האחרון. האם הצופה אמור להסיק מכך משהו? האם בכלל נכון לערוך השוואה שכזו? האם התוצאה הזו מעניינת מישהו אחר פרט ליושבים באולפן? כנראה שלא. בכך מועדון המבקרים נופלת לבנאליות הכי גדולה של מוסד הביקורת: לומר מה "טוב" ומה לא "טוב" בלי שום נימוק אינטלקטואלי שיעמוד מאחורי הדברים. הייתה רק תכנית אחת בטלוויזיה שראויה להיקרא "מועדון המבקרים". הפאנל של "הינשופים" ז"ל (בניצוחו של מבקר הטלוויזיה האגדי רוגל אלפר) היה מורכב כמעט כולו מאנשים שהביקורת היא מטה לחמם. זו הייתה חבורה של מבקרים מקצועיים בתחומי התרבות (יהודה נוריאל) הטלוויזיה (איילה פנייבסקי), האומנות (יאיר גרבוז) והפוליטיקה (אורי משגב). אנשים שתמיד הקפידו לא להכתיב לצופה מה לחשוב, אלא להסביר לו איך לחשוב. ובעיקר איך לחשוב באופן שונה."מועדון המבקרים" של "רשת" היא תכנית שמתהדרת בשם מטעה. למעשה, אף אחד מהמשתתפים בה אינו מבקר במקצועו. במקום פורום של מבקרי תרבות דעתניים, התכנית מורכבת משעטנז של פליט ריאליטי, אשת שר, וצמד עיתונאיות. היכולת לבנות טענה, להעמיק בה, ולהפיק ממנה אמירה חדה ונוקבת, היא מיומנות שאף אחד מחברי הפאנל (פרט אולי לרן שריג) מעולם לא הוכיח את עצמו בה. במקום "מועדון המבקרים", שם מתאים יותר לתכנית היה יכול להיות "מועדון ארוחת הבוקר" – חבורה של אנשים שתקועים יחד בחדר סגור בניסיון להפיג עוד אחר צהריים משמים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ