אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לוד - בין ייאוש לתקווה": הגרסה הדוקומנטרית של "הסמויה"

רצף ההתרחשויות המסחרר, מורכבות האירועים, הצילום הקולנועי והעריכה הקצבית הופכים את הסדרה שעלתה אתמול בערוץ 8 לדרמטית עד כדי לא מציאותית. חשוב לזכור שמדובר באמת שחשוב לראות על המסך, מציאות שהיא הרבה יותר מכל ריאליטי

תגובות

לקראת סיום הפרק השני בסדרה הדוקומנטרית החדשה "לוד – בין ייאוש לתקווה" אומר מאיר ניצן, ראש הוועדה הקרואה בעיר לתושביה הערביים: "אנחנו חיים באותה הארץ, ואנחנו כולנו... הארץ לא שייכת לנו, אנחנו שייכים לה". התובנה הזו, כשהיא מגיעה לאחר צפייה בשני פרקים אשר מתעדים בצורה המדויקת ביותר שיש ייאוש מהו, כמעט קשה מנשוא. גם אם הצפייה בייאוש נעשית ממרחק דרך הפילטר של מסך הטלוויזיה ומאפשרת להפוך אותו ליותר נוח, וגם אם לרגע מתממש הפיתוי להעביר ערוץ ולצפות כיצד התבשיל של סלמה מ"מאסטר שף" מקרב את לבבות שני העמים, קשה לעבור הלאה אחרי צפייה במציאות המקבילה שמציירת הסדרה. למרות שהסדרה מבקשת, כמו כותרתה, להביא גם כמה סיבות לתקווה בנוגע למצבה של העיר, הצפייה בה רק מחדדת את התובנה שהייאוש כאן כדי להישאר, והדרך היחידה להתנחם ממנו היא לשקוע בתבשיל של סלמה ולחיות באשליה שיש ערבים בפריים טיים.

הסדרה, שעלתה לשידור אתמול במסגרת הרצועה הדוקומנטרית של ערוץ 8 החדש, מחולקת לשישה פרקים, כל אחד בן כמעט שעה. היא נכנסת לקרביים של העיר ומביאה כמות גדושה של קונפליקטים בהם היא מטפלת באופן מורכב ובלתי מתפשר: ההזנחה של המיעוט הערבי, ההשתלטות הדתית שנועדה לדחוק את רגליהם של הערבים החוצה, הפשיעה, מלחמות הדם והנקמה, הגירעון הכלכלי והזרוע עוד נטויה. יוצרי הסדרה, אורי רוזנווקס ואייל בלחסן, משכילים לעשות שימוש בגיבורים כדי לנטרל את המימד הדמגוגי שסרטים מהסוג הזה לוקים בו לעיתים. שלושת הגיבורים מניעים את העלילה בין קווים דקים של ייאוש ותקווה, בנאלי עד כמה שזה נשמע, הסדרה באמת מצליחה לייצר הזדהות יוצאת דופן עם כל אחד מהגיבורים ובעצם עם כל אחד מתושבי העיר שמנסים שלא לאבד תקווה בכל בוקר מחדש. ולמרות שהעמדות של כל אחד מהגיבורים מנוגדות לכאורה, ניתן להיסחף ולהבין את הרגשות והפעולות של כל אחד מהם: מאיר ניצן שמאמין כי הוא יוכל ליצור שינוי בעיר ולא מוותר לא לעצמו ולא לסובבים אותו בניסיונותיו; הפחד של מור כהן ואימו לחיות בבניין שבו בקבוקי תבערה וירי הם עניין שבשגרה; ופאתן אל זינאתי שנאבקת על איכות החיים של התושבים הערביים ומנסה לנטרל מהם את יצר הנקמה והאלימות.

כמות בלתי נתפסת של קונפליקטים שמתוארים בדיוק ורגישות (צילום: יח"צ ערוץ 8) כל אחד מהם נקלע באופן יומיומי לסיטואציות בלתי אפשריות שנדמה שלקוחות מפרק מוצלח של "הסמויה". בכלל, רצף ההתרחשויות המסחרר, מורכבות האירועים, הצילום הקולנועי והעריכה הקצבית הופכים את הסדרה לגרסה הדוקומנטרית של סדרת הקאלט על משטרת בולטימור. זה סוחף וגורם לרצות עוד ועוד, דבר כלל לא מובן מאליו כשמדובר בסדרה ארוכה כל כך על נושא כבד כל כך, אבל זה גם טומן מלכודת מעט מסוכנת. העובדה שהסדרה קולנועית מדי מאפשרת לצפות בה כמו בסדרת מתח: התרחשויות רחוקות ודרמטיות, שמופרכות מכדי להיות אמיתיות. וב"לוד - בין ייאוש ותקווה" חשוב לזכור שאין יותר אמיתי מזה. שיש באמת אנשים כמו אהרון אטיאס, שמקים מכינה קדם צבאית בלוד ומטרתו המוצהרת היא להחליש את הציבור הערבי בעיר ולאיים עליהם באמצעות דמוגרפיה, ושאם רוצים לחזק עיר בישראל הפתרון היחיד הוא להביא אליה אוכלוסיה חזקה – יהודים. הסצנה בה מתועד הביקור של גדעון סער ובנימין נתניהו אשר מסתיים בהבטחה לעוד כסף למכינה של אטיאס, משמע להמשך ההשתלטות הדתית, ממחישה שלא משנה כמה זרעי תקווה יצליחו לטמון בששת הפרקים של הסרט, המציאות היא שנתניהו ייבחר לקדנציה שנייה ואת המילה תקווה אפשר יהיה למחוק בקרוב יהיה מהכותרת של הסרט. "לוד - בין ייאוש לתקווה", ימי ב'- ד' ב-22:00, ערוץ 8

כתבות שאולי פספסתם

*#