אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בובה של מדינה: אם כבר ממשלת בובות, עדיף שיהיו חרצופים

בזמן שנתניהו מסרב להתעמת עם יריביו בטלוויזיה, הצורך לייצור לו חרצוף שיתעמת בשמו הוא צורך לאומי ו"בובה של מדינה" נקראת לדגל

תגובות

בשנת 1996, בימי ממשלתו הראשונה של נתניהו, מגיש החדשות יעקב איילון הטיח בחרצופו של המנהיג המכהן את השאלה הבאה: "אדוני ראש הממשלה. ישראל שוב מבודדת, סוריה מאיימת, האינתיפאדה חוזרת, אפילו אמריקה נגדנו – קלינטון שונא אותך בדם. יש לך תכנית?". במישור המדיני, אז כמו היום, לנתניהו לא הייתה תכנית. בטלוויזיה לעומת זאת, הייתה תכנית אחת נועזת שלא עשתה חשבון לאף פוליטיקאי. קראו לה החרצופים. בתגובה לשאלותיו של החרצוף איילון, חרצופו של נתניהו ברח מאולפן "החרשות" תוך שהוא חובט בעיתונאי העקשן ומזמר להנאתו: "חפשו אותי!"  מאז, הרבה עיתונאים מחפשים את ביבי. לרוב ללא הצלחה. בעוד יחימוביץ', לבני ולפיד מתרוצצים בין אולפני החדשות השונים ומקפידים שלא לפסוח גם על תכניות הבוקר, נתניהו נמנע מלהופיע בתקשורת. בסוף השבוע האחרון כאשר ראש הממשלה החליט סוף סוף להתראיין, דבריו שודרו בכל שלושת מהדורות החדשות כאילו היינו בצפון קוריאה והמנהיג העליון נשא את דברו. כשנשאל באחד הראיונות מדוע הוא מסרב לקיים עימות תקשורתי, הוא השיב ש"הציבור יכול לשפוט גם כך". הציבור מצדו, היה מעדיף לשפוט ב"מאסטר שף", שם לפחות לא יאכילו אותו לוקשים. במדינה בה פוליטיקאים מסרבים להתעמת, יש צורך ממשי לייצר להם חרצופים שיתעמתו בשמם. בימי בחירות, זהו צורך ברמה הלאומית – לא פחות. אז ועכשיו. נתניהו בורח מתשובות ב"חרצופים":

למרבה המזל, החרצופים נקראו לדגל והעימות המיוחל התקיים לבסוף. אתמול בערוץ 10 ישבו מסביב לשולחן ביבי, שלי, ליברמן, זועבי ופרץ בזמן שניסים משעל (בחיקוי אדיר של יצפאן) דרבן אותם להתעמת בדרכו המיוחדת. כל זה קרה בתכנית החדשה "בובה של מדינה" - מן הכלאה בין החיקויים של ארץ נהדרת, התזזיתיות של מצב האומה, והבובות של החרצופים. התכנית בנויה על בסיס הפורמט המוצלח "בובה של לילה" שנרקח בערוץ הספורט. המעבר בין עולם הספורט הישראלי לעולם הפוליטיקה הישראלית הוא רק טבעי. הרי לא משנה איזו קבוצה תאהדו או באיזו מפלגה תתמכו, בסוף יישבר לכם הלב. אבל גם אהבה פוליטית נכזבת יכולה לפעמים להצחיק. המערכון ששודר בפתיחת התכנית בו חרצופיהם של ביבי וליברמן סיפרו למצלמה על היום בו התאהבו בצחקוקים מבוישים כמו בפרסומות של אתר ההיכרויות לאב-מי, היה קורע.

בשבועות שלפני שידור פרק הבכורה של "בובה של מדינה" רץ פרומו שבו מופיעים משתתפי התכנית כמריונטות ומי שמושך להם בחוטים ומניע את העלילה הן בובות של פוליטיקאים. הקריצה למציאות ברורה. ערוץ 10 נמצא בחובות ותלוי בממשלה לשם הישרדותו. הפוליטיקאים שמרקדים את כוכבי "בובה של מדינה" בפרומו, הם אותם הפוליטיקאים שמרקידים את הלב לקברניטי ערוץ 10 כשמגיע הזמן לחדש את הזיכיון. אתמול כשהחרצוף של ביבי התפרץ לפתע לשידור, הוא לבש את חליפת האיומים. "אני מזכיר לכם", הוא נהם, "עוד דקה אני מוריד לכם את השאלטר". לכאורה אפשר לחשוב שהערוץ עשה צעד אמיץ כשהחליט להעלות תכנית סאטירה ביקורתית ומתריסה. צעד שמרמז על כך שהוא לא מוכן להתבטל בפני הפוליטיקאים שמאיימים לסגור אותו. אך האמת היא שככל שתכנית הסאטירה הפוליטיות הולכות ומתרבות לקראת הבחירות (קאמבק של "ארץ נהדרת", "מצב האומה" פעמיים בשבוע), כך נדמה שהפוליטיקאים מכל רחבי הקשת הפוליטית יותר ויותר מרוצים. לא יכולים לשתף פעולה עם פוליטיקאים. סתיו שפיר מתארחת בתוכנית (צילום מסך)

אתמול התארחה בתכנית חברת הכנסת לעתיד סתיו שפיר. לא הבובה, סתיו שפיר האמתית. שפיר האמיתית כך מסתבר, לא מפחדת להגיע לאולפן של "בובה של מדינה". אולי זה בגלל שיש לה חוש הומור בריא. אחרי הכל, היא חשבה שחודשיים באוהל יכולים לגרום לשינוי במדיניות הכלכלית של נתניהו. אבל כמו שלביבי לא היה משנה אם יימחו נגדו, כך גם לסתיו שפיר לא היה משנה אם יתבדחו על חשבונה. היא ישבה באולפן כמו פלקט יחסי ציבור וכמעט שלא הוציאה מילה. היא לא הייתה צריכה לומר דבר. העקיצות שהופנו לעברה היו ממילא מלטפות מאין כמוהן. הקומיקאים המושחזים באולפן אולי חכמים על בובות, אבל כשזה מגיע לפוליטיקאים בשר ודם הם בדרך כלל נסוגים לאחור. כשבוז'י הרצוג התארח ב"ארץ נהדרת" הוא יצא מאמי, כשגלעד ארדן התארח ב"מצב האומה" הוא יצא חתיך, לעזאזל, אפילו חנין זועבי עברה שם מסך. לרגע קט, לצלילי הצחוק המוקלט, אפשר להתבלבל ולחשוב שבאמת יש לנו ארץ נהדרת - בובה של מדינה.

הפוליטיקאים גילו מזמן שהופעותיהם בתוכניות סאטירה הן אמצעי יעיל להרדים את הציבור ולטשטש את חושיו. שיתוף הפעולה בינם לבין תכניות הסאטירה מאפשר להם להצטייר כקלילים, מגניבים ומחוברים לעם. לפעמים הם אפילו זוכים לדקלם תמליל שניסחו עבורם כותבי הבדיחות של התכנית. אלא שסטיריקנים לא יכולים לשתף פעולה עם פוליטיקאים - זוהי אנומליה בסיסית. בעוד הסטיריקן מבקש להציג את האמת במערומיה המטרידה, הפוליטיקאי מבקש להסתיר אותה ולהציג את עצמו באור חיובי. באקלים הזה, הבדיחות הטובות נשארות על ריצפת העריכה ואנחנו מקבלים בובות ראווה של פוליטיקאים. ואם נגזרה עלינו ממשלת בובות, אז כבר עדיף שיהיו חרצופים.

כתבות שאולי פספסתם

*#