שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אור בר שלום, עכבר העיר
אור בר שלום, עכבר העיר

על מקימי יש באזז. בכמויות. ברמת הניוז, קדמו לצאתה ראיונות נהדרים של הגיבורים הראשיים בעיתוני סוף השבוע האחרון (מיובל דיין פשוט בא לך לקנות גאולה, ונועה ירון-דיין נוטפת כריזמה). הסקרנות גאתה והמיתוס חוזק בעובדה שזוג גיבוריה - הנשוי והברסלבי - נעלם ממדורי הרכילות המשוקצים לזמן כה רב. בניינטיז הם היו סלבריטאים מקומיים וחילונים גמורים. כעת הם בבית שמש החרדית. ברמת המוצר, הספר שכתבה ירון-דיין הפך ללהיט חובק מגזרים מאז שיצא לאור ב-2007. בנוסף, חברו אל הפרויקט המצולם היוצרים המעולים תמר מרום (על הכתיבה) ורם נהרי (על הבימוי). זה היה אמור להיות פרויקט סוגה עלית על פי כללי הרגולציה ועל בסיס הסיפור האישי החזק, אבל משהו השתבש בדרך. בשורה התחתונה - נרשמה אכזבה. סיפור האהבה לא מחזיק. מקימי:כרגע מדובר בסדרה שנראית נהדר, עם צילום מהוקצע בסטנדרטים של תעשיית קולנוע בינלאומית ועיצוב אמנותי שיכול להתחרות בכבוד עם סדרות טלוויזיה אמריקאיות בעלות תקציב משולש. אבל אם לקבל לרגע השראה מהעולם הדתי האמור - לא הצורה חשובה אלא התוכן. הוא עדיין לא הגיע לרף שאליו כיוון ועליו הצהיר. יומן רשת של טינאייג'רית מלנכוליתיעל פוליאקוב, מי שאמורה לשאת את הסדרה על כתפיה הצרות, היא שחקנית קומית מובהקת. בהכל דבש שלה, הצליחה להביא את כישרונה, שפתה והתנהלותה למיצוי מקסימלי. משפטים שאמרה נטמעו בשפה היומיומית של ישראלים רבים ומספיק להציץ בנתוני הצפיות של הסרטונים ההזויים שלה ושל אילן פלד, כדי להבין עד כמה היא אהודה ומחובקת בשיח הישראלי. אבל במקימי יש הרגשה כאילו דחקו את פוליאקוב לתוך חליפה שלא נתפרה למידותיה, נעלו לרגליה נעליים שקטנות עליה וביקשו ממנה לרקוד בחן. פוליאקוב היא פוליאקוב גם כשהיא משחקת מגישת טלוויזיה מתוסכלת, וזה מרגיש לא נוח, לא טבעי ואפילו מרגיז. גם חילופי הדברים הסתמיים-טבעיים השאולים מפרויקטים אחרים ("כן?" "באמת?" "וואלה?" "לא, די, רציני?") הופכים מחינניים לטרחניים. הכישרון הטבעי שלה מפציע רק בסצנות שבהן מותר לה לשחרר קצת את אותה חליפה ולהיות מי שהיא. הסצנה שבה היא מתעקשת לקבל דו"ח מכיוון שהיא שיכורה ונטולת רישיונות בזמן שהשוטרים מתעקשים לשחרר אותה כי היא מפורסמת, היא דוגמה טובה לכך. מקימי עוטפת את סיפור החזרה בתשובה בסיפור אהבה שהוא המניע העלילתי לכל ההתרחשויות. בן (מוקי, או דני יניב, במשחק מופלא וחסר מניירות) ועלמה (פוליאקוב) אוהבים, מאוהבים, מחפשים נקודת אחיזה בעולם הכאוטי שמסביבם, ובטוחים שאהבת האמת תעזור להם להתגבר על כל המכשולים שהחיים מציבים. מאוד נחמד, רק חבל שאין לזה שום אסמכתה בעלילה עצמה. הכימיה בין השניים מזכירה, במקרה הטוב, מערכת יחסים בין אח ואחות, ובמקרה הגרוע - מערכת יחסים בין גרופית לזמר מזרחי מפורסם. גם סיפור ההתאהבות של השניים מוצג במונטאז' קלישאתי וחסר מעוף (חוף הים, בוקר במיטה, משחקי וידאו. אולי פשוט תחליפו ביפרים וזהו?) שלא מסביר לצופה למה השניים בכלל ביחד ומה מחבר אותם זה לזה. וחשוב (וגרוע) מכך – מה במערכת היחסים שלהם אמור לעזור לשרוד שינוי כה משמעותי באורח החיים? ולמה כל צעד על המרקע חייב להיות מוסבר בוויס אובר של הגיבורה שנשמע כמו יומן רשת של מתבגרת מלנכולית?  יאנה יוסף חופרת בחינניות כדי להכין את הצופים לשינוי הרוחני הגדול שעומד לעבור על בני הזוג, הנטועים עמוק בתוך ההוויה הישראלית של תחילת הניינטיז (בן הוא במאי וידאו, עלמה מגישת תוכנית אירוח פופלארית בשישי בערב), מבקשים היוצרים ליצור רצף של אנקדוטות שידגיש את הגועל המצטבר מהחיים החילוניים שאנו בתוכם. זה מתחיל מוויכוחים ערכיים של עלמה מול העורך תאב הרייטינג שלה (רן שריג בתפקיד שתפור למידותיו) שמסביר לה שלא ביטלו את תוכניתה אחרי הרצח במערכת המכפלה בגלל כמות הפרסומות שנמכרה ("השגנו 27 בפיק. זו התוכנית הכי נצפית שלך אי פעם") ונמשך במסיבת טראנס בה אחת המבלות (יאנה יוסף בתפקיד קטן אך חמוד) מתה, כנראה ממנת יתר. בשתי הסצנות עוברת עלמה מהמרכז למקום של מתבוננת וכך אמורה לספק לצופים את זווית הראייה שלה, אבל התהליך נראה מעושה ומופשט מדי. הוא בוודאי חוטא לתהליך החזרה בתשובה של רבים בכלל, ושל שני בני הזוג שעליהם מבוססת העלילה בפרט. קשה להעביר תהליכים נפשיים באמצעים קולנועיים מבלי לחטוא לקלישאות או לרדד את המסר, אבל נדמה שכאן בחרו הכותבים ללכת על האופציה הקלה והפשוטה יותר להצגה, מאשר לחפור עמוק יותר. כשהשחקנים הראשיים לא מוצאים את עצמם, כדאי ששחקני המשנה יצילו את העלילה ובמקימי זה בהחלט ניכר. שמרית לוסטיג, בלונדינית ארוכת רגליים שהבריקה עוד במגיפה גונבת את ההצגה טיפין טיפין ואלישע בנאי, על תקן החבר הג'ינג'י עם הפרעת הקשב, ראוי לכל דקת זמן מסך שניתנת לו. יחד עם פסקול שמעוצב באופן מצמרר (חכו לכתוביות הסיום) מתקבלת סדרה יפהפייה חזותית ומלאת פוטנציאל, שקצת מפשלת בגזרת התוכן. אם הכימיה בין שני השחקנים הראשיים תשתפר ותצדיק את סיפור האהבה הגדול, ואם הדיאלוגים הבאים של פוליאקוב יהפכו מושחזים יותר, בהתאם לאופייה – יש סיכוי שמקימי תקיים את הבאזז שהובטח. מקסימום נחזור בתשובה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ