שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בני ערובה: בריחת מוחות נוסח הוליווד

למרות הסכנה שהגרסה הישראלית של "בני ערובה", תייבא את עודף הדרמה של אחותה האמריקאית, הצליחו היוצרים לשמור על איפוק נכון. עכשיו רק צריך שאיילת זורר תצא מהתרדמת שלה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

אחד מנושאי השיחה החמים של השבועות האחרונים הוא עניין "בריחת המוחות", "היורדים החדשים" וכל שלל הדיונים הנלווים העוסקים בהיבטים השונים של האישיו הטעון הזה. לפני כשלושה שבועות התחלתי לצפות בסדרה אמריקנית חדשה בשם "בני ערובה" שעלתה ברשת CBS וכן, אני מודה, גאווה פרובינציאלית התפשטה בגופי שגיליתי שמדובר במוצר טלוויזיוני מהודק, מלוטש ומהנה להפליא שעליו מתנוססת בגאווה חותמת "כחול-לבן". רותם שמיר ועמרי גבעון, שהגו את הפורמט, מכרו אותו לדוד סם, כי מאז "בטיפול" ו"הומלנד" זהו הגביע הקדוש של היוצרים המקומיים. לא תהיתי האם מוחותיהם של שמיר וגבעון "ברחו" להם לגבעות הוליווד המוריקות, וחשתי בעיקר שביעות רצון שלא הייתה מביישת שום אם פולנייה. זה ממש בסדר להצליח שם בחו"ל, אפילו מומלץ. ואם אפילו ג'רי ברוקהיימר, האיש והבלוקבאסטר, נמנע מלהשאיר את טביעת רגלו הגסה לעתים, ובתפקידו כמפיק ראשי סייע ליוצרים הישראלים לשמר אווירה אמינה ומותחת שעומדת יפה בפיתוי הבומבסטיות שמזמנת העלילה, הרי זה נצחון כפול עבור יוצרי הפורמט.

אמש (יום א'), עלתה בערוץ 10 הגרסה המקומית של "בני ערובה" שעוררה, עוד בטרם הקרנתה, באזז מוצדק לחלוטין. כמה אירוני, חשבתי לעצמי, ששני השחקנים הראשיים בסדרה הישראלית לא חיים כאן כבר שנים רבות. איילת זורר ויאיר לוטן הם עוד שני מוחות שברחו לנו, אבל חוזרים הביתה כשהם נקראים לדגל לצורך מילוי תפקיד עסיסי. הבחירה בשחקנים שעובדים בהוליווד כבר תקופה ארוכה גרמה לי לפקפק ביכולתה של הסדרה הישראלית להתעלות מעל לתאומה ההוליוודית שלה, שכן אם יביאו השניים את המניירות המקצועיות אותן אימצו מעבר לים, ייתכן והדבר לא יעלה יפה בסדרה שמתרחשת פה ופונה לקהל ישראלי. הנחת היסוד של "בני ערובה" היא מלכתחילה מאוד "הוליוודית": רופאה בכירה שנאלצת לבחור בין חיי משפחתה לבין חיי החולה שלה, שהוא ממש במקרה, האזרח מספר אחת, ראש הממשלה. כשמדובר בתסריט שלפחות בארצנו הקטנטונת נשמע מופרך למדי, איפוק וריסון הן מילות המפתח. נעים לגלות שלפחות ב-90 אחוז מהזמן, הגרסה הישראלית מצליחה לשמר את האלמנטים האלו.הוליווד זה כאן. בני ערובה:

יאיר לוטן הוא שחקן. פשוט שחקן. הוא יפה תואר בצורה כמעט מרגיזה, אך האמינות שהוא יוצק לדמות האנטגוניסט ב"בני ערובה" והטבעיות בה יוצאות המילים מפיו, מסייעות לא רק להתחבר לסיטואציה הנפרשת לנגד עינינו, אלא גם, ואולי בעיקר, להתחבר למי שאמור להיות ה"באד גיי". הוא ממש לא רק פנים יפות, ואפשר לחוש שיש סיפור מאחורי האקט המשוגע הזה שהוא מבצע, ושזה הסיפור שבאמת מעניין אותנו לשמוע. מדוע זה קורה? בעיקר משום שאיילת זורר, בתפקיד הרופאה המטריארכלית, לא נותנת לו קונטרה ראויה שתאפשר לצופים (לפחות כרגע) להיות בצד שלה. בעוד מיכה סלקטר הנפלא מגלם את בעלה ברגישות מלאת ניואנסים, זורר קפואה ומתודית. הסיטואציה הכמעט בדיונית שמתרחשת בפרק הראשון, ומניעה את כל מהלך העלילה, דורשת הרבה יותר מסטואיות מעושה. היא דורשת קשת רחבה, אינסופית כמעט, של תגובות ואמוציות שמוציאה ההתקוטטות הפנימית בין אשת המשפחה לאשת המקצוע. זורר לוקחת את דמותה של ד"ר יעל דנון למקום מנותק ומרוחק. האם זה המחיר שמשלמים על מנת להיות מנתחת מצליחה בעולם של גברים? לפחות על סמך הפרק הראשון, זורר נראית יותר כמו מי שמדקלמת דמות ולא חיה, חשה ונושמת אותה. היא לא שואלת מספיק שאלות, לא מעלה מספיק תהיות, לא מפגינה מספיק רגשות ובקיצור, לא עושה מספיק כדי להפוך את משחק המוחות בינה לבין דמותו של לוטן, למאתגר ומותח. כל עוד הצופים חשים שהוא בסיטואציה הזו עד הסוף, על החיים ועל המוות, יהיה אשר יהיה, והיא לעומתו טובלת רק את קצה הבוהן בבריכת הצרות שנחצבה בחצר האחורית שלה, משחק הפינג פונג הפסיכולוגי הזה לא יוביל לדבר מלבד לתסכול. משחק פינג פונג פסיכולוגי. בני ערובה (צילום: יח"צ ערוץ 10)באופן כללי, פרק הבכורה הפתיע לטובה באמינותו. שוב, מלאכת האיפוק והריסון, והחכמה בה מתאימים פורמט למדינה בה הוא משודר ולסט הערכים התרבותיים שהוא צריך לקודד בתוכו, בולטים ב"בני ערובה" לטובה ויש סיבה להאמין שהאיכות הזו תישמר. הסצנה בה הבת מכניסה הביתה  "טכנאי כבלים" שהגיע משום מקום וללא הזמנה הייתה מטופשת ומיותרת, ולמרות שגליצ'ים באמינות מותרים מדי פעם, עוד אפיזודות כאלו בפרקים הבאים כבר לא יעברו בלי משים. בסצנה האחרונה של הפרק רואים את דמותה של זורר לובשת חולצה של אוניברסיטת ייל, ומסיקים שאת לימודי הרפואה שלה עשתה ד"ר דנון במוסד היוקרתי. עוד מוח שכמעט ברח לנו אבל בסוף חזר. עכשיו רק צריך שגם הדוקטור וגם השחקנית שמגלמת אותה ישימו בצד את מה שלמדו מעבר לאוקיינוס וייתנו פייט שרואים רק בישראל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ