שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"המרתון": מרוץ דוקומנטרי עלק איכותי

היא לא סדרה דוקומנטרית, היא חלילה לא תכנית ריאליטי, לא באמת קורה בה שום דבר (בכל זאת אנשים רצים) אז מה בכל זאת יש בה: סיפורים אנושיים מרגשים. מזה כבר באמת שהיה לנו מספיק, כבר עדיף לרוץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

דיאנה: "אריה, אני צריכה לספר לך משהו. יש לי סרטן, בדיוק כמו שהיה לאשתך שנפטרה"אריה: "וואי, אני לא מאמין. איזה גורל זה שנפגשנו".מתוך הפרק הראשון של "המרתון"

לא באמת משנה איך תסתיים הסדרה ה"דוקומנטרית" "המרתון", שבה חמישה אנשים לא ספורטיביים מדי מתאמנים במטרה לצלוח את מרתון ברלין, המורשת שלה בדמות המשפט הכי תמים שנאמר אי פעם בסדרת ריאליטי, תישאר עימנו לנצח. תמימות המשפט הזה היא הסיבה למרכאות שהונחו מסביב למילה דוקומנטרית. כי חשוב לומר קודם כל: המרתון אינה סדרה דוקומנטרית. בסרט או סדרה דוקומנטרית, הבמאי לא מתערב בחיים של האנשים אלא עורך את המציאות שלהם. ב"מרתון", לעומת זאת, יש קריין שמדובב את כל העסק א-לה פרק של "המירוץ למיליון". יש יעדים: סיום של ריצת חמישה קילומטרים בשעה או פחות, שאם לא עומדים בהם, מועפים מהמשחק. בדוקומנטרי המשתתפים לא היו מקבלים פרס בדמות טיסה לברלין. וכאן כן. גם אם "רק" כדי לצלוח את המרתון. בדוקומנטרי אף אחד לא היה מממן לרצים מאמן אישי. כאן כן, אבל רק כדי שיוכלו להגשים את החלום, אי שם בברלין, דווקא. כאילו לא מתרחשים מרתונים בישראל אפילו.

ב"מרתון" בכל זאת אין פרס מנקר עיניים ואין סמסים מהצופים בבית, אז זה גם לא מאה אחוז ריאליטי. זהו ז'אנר חדש, ששמו עדיין לא ברור, יציר כלאיים שנובע מהמחויבות של כל ערוץ לרשות השנייה לשדר תוכניות שייחשבו סוגה עילית על מנת שיוכל להתקיים. ומרתון זה נושא חם עכשיו. היות שאי אפשר להעלות למסך הקטן עוד ריאליטי, אז המשתתפים לא מקבלים פרס, אלא רק מיני תמריצים, וכך הופך המרוץ למרוץ דוקומנטרי עלק-איכותי.

והדמויות, סליחה, המשתתפים, כל אחד מהם נושא מטען גנטי סבוך ממנו עשוי ריאליטי איכותי. כזה שרק מלהק שברר בפינצטה את חמשת המשתתפים, יכול להשיג. מלהק. הוא ולא שרף. הוא ולא גורל. חמישה אנשים עם חמישה סיפורים שונים, נאמר לנו בפתיח: אריה בן ה-60 שאשתו נפטרה מסרטן לפני שנתיים, דיאנה שמתמודדת עם סרטן כרגע, חן הנערה בת ה24 שהוריה התגרשו, איתמר התל אביבי שחי את מדיניות מדינת תל אביב ויוצר סרטים בין אספרסו לאספרסו, ומרדכי כבד הגוף. אז כן, הם אולי שונים אחד מהשני, אבל לא שונים מאנשים שכבר ראינו שוב ושוב בטלוויזיה. כולל הקלישאות על הנערה שרק רוצה שיאהבו אותה והתל אביבי המנותק, בן להורים עשירים, שפותח כל בוקר בקפה השכונתי.

והנה הבעיה של הריאוקומנטרי או מה שלא יהיה שמו של הז'אנר החדש - הוא עדיין מתבסס על אנשים. מרתון זה דבר משעמם. להראות אנשים מתאמנים זה משעמם, אבל סיפורים אנושיים תמיד עובדים. במיוחד אם הם סוחטים דמעות. כמו שאומרת דיאנה בסוף המירוץ הראשון לחן כשהאחרונה מתרגשת מאריה: "כן, הוא יותר מרגש ממני". התחרות האמיתית היא בסיפורים. כבד גוף שרוצה לרזות כדי לא למות צעיר כמו אבא שלו, בחור בן 60 שרוצה להרגיש חי שוב. אבל בגלל שמדובר במעין דוקו, יש רק חמישה פרקים. ממש לא מספיק זמן כדי להתחבר, ולכן יש צורך ליצור דרמות גם כשאין. ואין. באמת שאין.

דיאנה מתקשה לספר לחבורה שהיא חולת סרטן. למה? נפגשתם פעמיים עד כה, למה את צריכה לחלוק איתם את המידע הזה? מרדכי מנסה לרוץ וכל הזמן מריח דברי מאפה שהופכים את ההתמדה להרבה יותר קשה. מתח בקהל. איתמר רוצה להוכיח לעצמו שהוא יכול לסיים משהו. אבל למה מרתון איתמר? אתה יוצר סרטים. למה לא לסיים סרט, נניח?

צחי אליהו, המלהק של תוכניות שאינן סוגה עילית למשל "האח הגדול" ו"The Voice", נשאל לאחרונה בראיון מה הוא מדמיין להביא לאח הגדול הבא. “את ישראל האמיתית של עכשיו", הוא ענה:”אריתראים, עובדים זרים". אבל חוץ מאריתראים את מי עוד נותר להביא? הציבור כבר למד ממספיק צעירים ומבולבלים, קיבל מספיק כח מאנשים חלשים שמנסים להתמודד, פגש כל סטייה אפשרית ואת קבלתה בחברה. אולי די? אולי סוגה עילית יכולה, לפחות לכמה רגעים, להיות משהו אחר. עזבו דרמה יוקרתית. תנו לנו חצי שעה של בלונים עפים באוויר. לפחות זה יהיה דוקומנטרי. ובחייאת, שאף אחד לא ישחרר איזו חסידה באותו זמן שאולי כן ואולי לא תפוצץ את הבלונים. תנו לחיים לקרות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ