שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"מלחמה במצלמה ביתית": מאזנים בין בכי לגבורה

ממש כמו בתוכניות הריאליטי, גם בסרטים על הטראומה הלאומית צריך לשמור על מדד נכון של גברים קשוחים ובוכים. לאן נעלמו מהסרט השאננות שקדמה למלחמה, מוסדות השלטון והצבא? זה כנראה כבר פחות מתאים לפריים טיים

זיו יצחקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זיו יצחקי, עכבר העיר

ארבעים שנה למלחמת יום כיפור. מה לטראומה הלאומית הזאת ולזכיינית קשת? התשובה היא שום דבר. לכן היא מקדישה לנושא בערך שעתיים מלוח השידורים שלה. לכן היא גם קוראת לדגל שלושה כתבים של חברת החדשות. כשכל הכוחות היצירתיים של הארגון שלך מגויסים להמצאת אירועים היסטוריים מזויפים, הצבת שיאים מפוברקים ומכירת נראטיבים פתלתלים ועמוסים סתירות פנימיות, אתה מגלה שלא נשאר מי שיספר סיפור בעל ערך אמיתי. גם לא נשאר כנראה גם מי שיכחכח בגרון, ויציע אולי להביא את אילנה דיין לאולפן ולנהל דיון אינטליגנטי ולהתייחס אליו בעשירית כובד הראש שבו מציינים 40 ימים לקראת הגמר הגדול של מלא את החסר. כנראה שנשארו רק מי שמוכנים לכפות את התרגילים, המניפולציות והמסרים של ז'אנר הריאליטי גם על אחד מהאירועים ההיסטוריים החשובים ביותר של מדינת ישראל. השיעור העיקרי שמלמדת קשת על המלחמה הוא שדברים רעים קורים לאנשים טובים ללא סיבה. יהירות? זחיחות? כפיית הנראטיב שמתאים לך על המציאות? אלו הן רק מהמילים שבהן ניתן לתאר את השלטון טרם המלחמה. אלו הן גם תכונות שאפשר להצמיד די בקלות לזכיינית קשת. לכן, אין לה אינטרס להזכיר את כל אלה. למה להכעיס? למה לנפנף באצבע מאשימה? עוד פעם לשאול למה לא קרבו את הכלים? אנחנו כאן בשביל להתרגש ולראות אנשים בוכים. אחרת, נאבד את הצופה לטובת אירוע מרגש אחר. נעמי קמפבל מדיחה עכשיו מישהי באיזשהו ערוץ. ואל דאגה, האיזון הנכון בין גברים קשוחים שותקים לגברים דומעים נמדד בדיוק של עשירית המילמטר. וכמו בריאליטי, לאחר שמוסקו מביא את מיכל ממן לידי דמעות, הוא שואל אותה אולי היה עדיף לה לא להיענות להצעה שלו להאזין להם מההתחלה. לצד ההקלטות המרשימות של אבי יפה דואגים ארבעת הכתבים לערבב בין מידה נכונה של רגשנות ואופטימיות (היתה מלחמה, היה לא קל, אבל אחר כך היה כיף כמו שמראים בגבעת חלפון). את כל זה מתבלים ברמזים לקיומה של השגחה אלוהית. ליורם כהן מותר להאמין במה שהוא רוצה, התפקיד של מוסקו הוא לפחות לספק הקשר רחב יותר על תנועת החזרה בתשובה שלאחר מלחמת יום כיפור. הדיון לעולם לא עוסק בשאלות של אכזבה מהממסד כזרז לתהליכים האלה. כי כאמור, בישראל של 1973 לא היה שלטון, מוסדות וצבא. סתם פתאום פרצה מלחמה. גם לסיפור של מוסה כילף מכניס ציון נאנוס קצת מההשגחה ההיא. ונכון, מוסה היה ישראלי אחד מול שישה חיילים סורים חמושים, אך מאחורי מוסה עמד צוות צילום אמריקאי עם מצלמה. נאנוס מעדיף לא להיכנס לדיון על השפעתה על מהלך האירועים. מה שהיה מותר לחיילים סורים לדעת לפני ארבעים שנה על אובייקט ומצולם, הוא נושא אסור לדיבור בישראל של 2013.רוני דניאל התלווה לחברי קיבוץ שפיים. בכל מה שקשור לביקורת על הממסד, באמת שכבר אין מה לצפות מדניאל ליותר מדי. אבל גם הוא מבין מה היא ליטרת הבשר שהוא צריך לספק למכונה, אז הוא מציק לצביקה, טייס שחזר מהשבי לקיבוץ ששכל בנים רבים. השאלה הבוערת של דניאל לא עסקה במוכנות חיל האוויר למלחמה, אלא למה צביקה לא הביע יותר רגש בחגיגת קבלת הפנים. כאילו זוהי הנקודה החשובה ביותר באותה מלחמה. כדי לארוז את המסר באופן סופי ומשכנע, מגיע עודד בן עמי. הוא נפגש עם חבורה של מילואימניקים, שצולמו כל הזמן על ידי אחד מחבריהם. הם מספרים שהם שנאו את המצלמה ואפילו היו זורקים חפצים על הצלם בשביל שיפסיק לצלם. לאחר צפייה משותפת בתוצרים, מסביר בן עמי בנימה של סב אוהב שהמילואימניקים למדו את הלקח. מהיום הם ייתנו תמיד לצלם אותם. הרי אם זה לא צולם, זה לא קרה. אחד המשפטים שנשארים עם הצופה לאחר ש"מלחמה במצלמה ביתית" מסתיימת, הוא ההצהרה של צביקה שהוא לא מתעסק במלחמה ובטראומה. כאילו העביר קו על חייו לפני ולאחרי האירוע. הסיוט היחיד שטורד את שנתו הוא חלום בו הוא מגיע לאוניברסיטה לא מוכן לבחינה כי הוא לא התכונן. כל אחד רשאי להעניק פרשנות לחלום כמיטב הפסיכולוגיה הזולה החביבה עליו. כשתסיימו עם זה, רק תזכרו שלאחר שעה בחברת "מלחמה במצלמה ביתית" אתם יכולים להיות בטוחים שלמוסקו, נאנוס, דניאל ובן עמי אין סיוטים כאלה. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ