אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערב שידורים לזכר רבין: סוג אחר של אסקפיזם

במקום לקיים דיון רלוונטי על ההסתה שהובילה לרצח רבין ועל האלימות שהחברה הישראלית עדיין חולה בה, העדיפו ערוצי הטלוויזיה לכבס עובדות טכניות ולשיר שוב את "שיר לשלום"

תגובות

ביום שבו ירו בראש הממשלה, העם נקרע לשניים. החלק האחד ישב מול ערוץ 1 וצפה ב"קרוקודייל דנדי" מחפש עלמה במצוקה שהלכה לאיבוד בערבות אוסטרליה. התנין שארב לה חיכה בסבלנות יגאל עמירית לשעת כושר כדי לתקוף, כשלפתע קטעו את השידור עם בשורת ההתנקשות. באותו הזמן בערוץ 2, מומו בנצי ויהודל'ה לא הספיקו להוריד את המכנסיים כשיעקב איילון נכנס להם פתאום באמצע. יהודל'ה המסכן שוב לא הצליח לזיין. ובאוסטרליה, חייה של עלמה צעירה נפדו במחיר חייו של ראש ממשלה זקן.

אם אתם שואלים את עצמכם איך כל זה קשור לשידורי הטלוויזיה ביום השנה ה-17 לציון רצח יצחק רבין, התשובה היא שאין ממש קשר. מצד שני, גם בטלוויזיה אתמול ניתן היה למצוא רק קשר קלוש לחייו של ראש הממשלה המנוח ולמורשתו. בערוץ 2, בהופעת בכורה מחודשת, אותו יעקב איילון שקבע אז את מותו של יצחק רבין בטלוויזיה, ראיין את אותו שמעון פרס שהיה אז לצדו של רבין בכיכר. השניים נפגשו באותו המקום כמו שני מכרים וותיקים והעלו זיכרונות ישנים באוב.

אורי אבנרי כתב פעם שפרס ספג את העלבון הצורב ביותר שלו באותו הערב של הרצח. בזמן שיגאל עמיר חיכה לרגלי המדרגות, פרס חלף על פניו והרוצח נתן לו לעבור. כמו שדייג זורק דג קטן בבוז בחזרה לים, הוא המתין לרבין. בראיון אתמול, כבוד הנשיא פרס דווקא לא נראה נעלב כל כך. הוא זרק איזו תשובה מאולצת על אכזבה מדעיכתו של תהליך השלום, דיבר בעיקר על עצמו ועל זיכרונותיו מאותו ערב, ואפילו ביצע שחזור בזירת הפשע. לשבריר שנייה, היה אפשר להתבלבל ולטעות שיעקב איילון הוא אחד מהמאבטחים.

לקראת סוף הריאיון, איילון הפקיד את העבודה העיתונאית בידי קבוצה של ילדים שבאו לבקר בכיכר ובתורם שאלו את הנשיא שאלות. במקום להקביל בין אווירת ההסתה של אז לבין גילויי האלימות ההולכים וגוברים בעת האחרונה, הנשיא שר עם הזאטוטים את "שיר לשלום". אולי זה מעטה הממלכתיות החדש של פרס שמנע ממנו מלהשליך את אירועי העבר על המאורעות של היום. ואולי כדי להוציא משמעות אמתית מהרצח, לא צריך ללכת לכיכר רבין, אלא לכיכר ציון.

בינתיים בערוץ 10, שידרו שוב את הסרט "משני צידי האקדח" (ששודר כבר ב-2009 במסגרת  תכנית התחקירים המקור). כבר משמו מרמז הסרט על מוקד עיסוקו הדוקומנטרי - תוך הצגת קטעי ארכיון מחקירותיו של יגאל עמיר בשילוב עם קטעי ראיון של המאבטח שי גלזר, הסרט ביקש להחזיר אותנו אל אותן דקות גורליות בכיכר מלכי ישראל ולהפגיש בין שני האנשים שעמדו מצדדיו המנוגדים של אותו אקדח 9 מילימטר. אך השם שניתן לסרט לוקה באי דיוק קטנטן שמסווה על עובדה אחת קריטית: מצדו השני של האקדח לא עמד המאבטח גלזר. למרבה הצער, האיש שהיה שם היה יצחק רבין. ודמותו היא זו שנפקדה מכל אורך עלילת הסרט. במקום לעסוק בהשלכות הרצח הפוליטי על הדמוקרטיה, על השלום, על הסובלנות ועל העיוורון, "משני צידי האקדח" הביא את אותה כרוניקה ידועה מראש ומתוחקרת לעייפה - כרוניקה של אקדח, מאבטח, ושלוש יריות. ועל כל זה כבר נאמר פעם בהקשר דומה: "סרק! סרק! סרק!".

המסכת העובדתית של הרצח היא אולי חומר טוב לחובבי CSI ולפריקים של תאוריות קונספירציה, אבל ביום הזיכרון ליצחק רבין אין בה שום ערך מוסף ושום ערך אקטואלי. הניתוח הקר והכמעט מורבידי של רגעי הרצח מסית את ההזדמנות לקיים דיון בטלוויזיה על האלימות שהובילה לטרגדיה, ועל המסקנות שאפשר להפיק ממנה. העיסוק החוזר בפן העובדתי של המקרה לא מבדיל בין רצח רבין לרצח ארלוזורוב, קסטנר או הפצצת האלטלנה - כולן פרשיות היסטוריות מעניינות על שנאת אחים. הבעיה היא שרצח רבין הוא לא עוד פיסת היסטוריה רחוקה.

בזמנים של "תג מחיר", אלימות גלויה נגד מיעוטים וספרי הלכה שמכשירים הריגת גוי, היה צריך לדבר על ההסתה, על הפולסא דנורא ועל רבין במדי אס-אס. במקום כל זה, קיבלנו סרט מעניין ועשוי היטב, מלא בעובדות טכניות על מספר יריות האקדח שנורו (או לא נורו) ועל המחדל שהיה (או לא היה). זה לא קרוקודייל דנדי וזה בטח לא אסקימו לימון, אבל זה סוג אחר של אסקפיזם. באותה השעה בערוץ 1, אגב, החליטו לציין את יום הזיכרון במחרוזת שירים בשידור חי מאולם המופעים האזורי בגן שמואל. להקה צבאית שרה  שם את "שיר לשלום" והשלום מעולם לא נראה רחוק יותר.

יום השנה ה-17 לציון רצח יצחק רבין, כל הערוצים

כתבות שאולי פספסתם

*#