"דה וויס": מפלצת קרה וחסרת לב

"דה וויס" פתחה עונה רביעית כשהיא מוקפדת ומהודקת, אבל גרמה לנו להתגעגע לימים התמימים של ריאליטי השירה, כשהציניות עוד לא נולדה וקיבלנו מוזיקה נקייה ללא לחץ אלים על בלוטת הרגש

סער גמזו, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
"דה וויס"
סער גמזו, עכבר העיר

איפה הימים התמימים של "כוכב נולד"? "דה וויס" (צילום: אוהד רומנו)העונה הרביעית של "דה ווייס" שנפתחה אמש, היא טלוויזיה מצוינת. היא מוקפדת, קצבית (יחסית), מהודקת ומאוזנת. אלא שהעטיפה הזאת שמאחוריה מנגנון משוכלל ועשיר, היא פניה של מפלצת יפת תואר, אך חסרת לב. קשה לראות את האבולוציה של הפורמט ולא לדמיין את ימיו הראשונים של ריאליטי השירה בישראל, את אסף אשתר ומתי כספי בחדר אודישנים מאולתר במתנ"ס אי שם, את מבוכת השופטים (כשאז עוד אפילו לא קראו להם כך) שנאלצו לוותר (אז עוד לא הדיחו) על אחד המתמודדים, את הרישול שמתובל בתמימות, את היעדר הגלאם שמשרה תחושת הקומזיץ. » "לילה טוב עם אסף הראל": רקוויאם לתקשורת » בת חן סבג: "עדיין יש לי פה גדול"» סדרות הרכש שמחכות לכם בעונה הקרובה» הסדרות הישראליות שמחכות לכם בחורף» הילארי נגד טראמפ על פי הסדרות האמריקאיותהמרחק הזה ממחיש עד כמה מקצועית נעשתה הטלוויזיה בישראל בשנים שמאז, עד כמה צומצם הפער מן העולם (בז'אנר הספציפי הזה, בעיקר בזכות ייבוא של פורמטים מוצלחים מחו"ל) ועד כמה השתנה המאזן הפנימי של הביטוי טלוויזיית מציאות. אם בעבר הטלוויזיה הייתה פחות דומיננטית והרשתה למציאות להיכנס, היום המציאות עוברת סינון מוקפד מאד לפני שהיא מגיעה אל המצלמה. הכל יפה יותר, החל מהאולפן האולטרה נוצץ ועד שלומית מלכה שגויסה לעמדת המגישה לצד מיכאל אלוני. הכל מהונדס יותר, החל ממלהקים מקצועיים שמחפשים טייפקסט ספציפי ועד משפטי הקישור שמלכה קוראת (בניגון ילדותי ונטול כריזמה טלוויזיונית) מהפרומפטר. הכל ציני יותר, החל ממריבות השופטים המעושות ועד העדכון בפורמט שקובע שאם אף מנטור לא לחץ על הכפתור במהלך אודישן, המתמודד עוזב את האולפן מבלי שהשופטים אפילו טורחים להסביר לו מה לא עבד אצלו. הכל מחושב יותר, החל מתמהיל השירים שמגיעים לשידור ועד המיסגור שמקבל כל מתמודד.חסרת כריזמה טלוויזיונית. שלומית מלכה ומיכאל אלוני (צילום: אוהד רומנו)את מקומה של שרית חדד תפסה מירי מסיקה שמגיעה עם ניסיון בפאנל השופטים של "כוכב נולד", ועל הכסא של מוש בן ארי התיישב אברהם טל. גם אם יש כאן רענון של ארסנל הכלים שמציעים המנטורים, אין פה שינוי מהותי במשקל הסגולי שלהם בתוך התכנית. לתוך המערכת החדשה שנוצרה מגיעה המציאות המסוננת שבחוץ. היא מרודדת ומושטחת כדי לזרז את פעולת העיכול שלה, וחלקה מושחת או מסורס בתהליך הזה. הלחץ על בלוטות הרגש כמעט אלים, המקום שהסיפור האישי משאיר למוזיקה הוא בערך המינימום ההכרחי, והאמונה שאחרי שנכשלה כמעט לחלוטין להטביע את חותמה על התרבות הישראלית אחרי שלוש העונות הקודמות, תצליח התכנית להעלות לבמה הארצית מוזיקאי משמעותי היא כמעט אפסית. לאחרונה ראיינו כאן את פיטר רוט, המנהל האמנותי של התכנית לקראת פתיחת העונה, והוא הדגיש כמה וכמה פעמים שהתכנית נותנת רק את הבסיס ומה שחשוב באמת זה מה שהמתמודדים עושים ביום שאחרי. כדי לקנות לעצמה מעמד, להטביע את החותם המדובר, להראות רצינות ומחוייבות למתמודדים שמהווים אותה ולהיתפס כמקצועית אפילו יותר, כדאי מאד לקברניטים שלה ליישר קו עם המתחרים ולדאוג למתחרים, לכל הפחות למבטיחים והטובים שבהם, גם ביום שאחרי הגמר. במצב הנוכחי והציני להחריד, זה מרגיש כאילו מערכת התכנית לועסת את המתמודדים, יונקת מהם את כל החומרים שמהם היא ניזונה, ואז יורקת אותם בחזרה אל המציאות.האם היא תצליח להטביע את חותמה. מירי מסיקה מ "דה וויס" (צילום מסך ערוץ 2)אבל גם למפלצת הזו יש עקב אכילס – יש דרך אחת שבה ניתן להבריח מציאות אל התכנית שמולה היא לא יכולה להתגונן, פגם אינהרנטי בפורמט שמונע ממנו להפוך לפורנו סנטימנטלי מוחלט – השירה. כשמגיעה מתמודדת כמו ספיר סבן ומתחילה לשיר, כל מה שמסביב נעלם. היופי של המפלצת מחוויר לחלוטין מול הקסם שבמוזיקה. הרגעים האלה, ששולחים חיצי צמרמורת חודרי שריון ציניות, הם ביטוי אישי גולמי וראשוני כל כך שקשה להחיל עליהם חוקים של פורמט. הרגעים האלה הם השרידים האחרונים של המציאות בתוך הריאליטי."דה וויס", רביעי ושבת ב-21:00 בערוץ 2

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ