האב השכול נגע בנקודה הכי מהותית ללאומנות הישראלית - ביקורת טלוויזיה - הארץ

האב השכול נגע בנקודה הכי מהותית ללאומנות הישראלית

בסערת נפשו ניסה האב השכול אילן שגיא להזהיר שהמוות למען המדינה פשוט לא שווה את זה. אבל בשר התותחים העתידי פוטר את תוכחתו כנהמה סהרורית מפי תמהוני שנשתבשה דעתו מצער

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רוגל אלפר
רוגל אלפר

דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, משדר מיוחד, ערוץ 2

דברי האב השכול אילן שגיא, שבנו ארז נפל ב"צוק איתן", נגעו בנקודה המהותית ביותר ללאומנות הישראלית המקצינה: תשוקת הפרט להקריב עצמו למען המדינה. "הבן שלי נהרג למען המדינה הזאת", זעק בקול שנוק מדמעות, "הבן שלי נהרג למען העם הזה... אל תגידו שמחר לי זה לא יקרה. כי גם אני אמרתי שלי זה לא יקרה – וזה קרה".

מחפשים את הבינג' הבא? הירשמו עכשיו וקבלו את המלצות הצפייה הכי טובות באתר הארץ

ניכר בשגיא כי אינו מוצא נחמה בעובדה שבנו מסר נפשו למען העם והמדינה וכי אינו מצליח לשאוב ממנה משמעות. הוא הלם בשולחן. ותבע שהאחראים ל"ניהול כושל" של "מלחמה כושלת" יובאו לדין.

אך מדוע שיובאו לדין? לא בעקבות מה שכתוב בדו"ח מבקר המדינה. "אני עוד לא ראיתי את הדו"ח", הצהיר, "אני לא צריך לראות". אז למה התכוון כשצעק, "בושה! בושה! בושה!" ולמה התכוון כשהכריז, "הדם של הבן שלי זועק מהאדמה". מה מטרתו בזעקת השבר, "עם ישראל, תתעוררו! תראו מה קורה פה! קומו! תצרחו!" ברי לשגיא כי גם במלחמות מוצלחות נהרגים חיילים כמו בנו. בנו לא מת בגלל ש"צוק איתן" היתה מלחמה כושלת. בנו מת בגלל ש"צוק איתן" היתה מלחמה. במלחמה מתים.

וישראל מחנכת את הישראלים להפיק משמעות קיומית מהמוות במלחמה. לחוות את השכול כמקור לגאווה ויוקרה, מעין סמל מעמד. כמו מרים פרץ. המוות למען המדינה והעם מקודש כערך עליון, שמעוגן לעתים בהשקפת עולם דתית. הנופל נלחם למען האל, מת בשליחותו ומתאחד עמו למעלה, בשמים.

ניכר בעליל כי אין זו השקפת עולמו של שגיא. מאוחר מדי (ראה "גם אני אמרתי שלי זה לא יקרה"), גילה כי אינו מוצא טעם בהקרבת בנו למען המדינה והעם. הוא לא מצליח להפיק משמעות מנפילת בנו במלחמה. אך מעניק לעצמו זכות לדבר "לאזרחי ישראל", כי "שילמתי את המחיר היקר ביותר".

בדרכו הגמלונית, בסערת נפשו, בעיתוי חדשותי לא רלוונטי (שהרי לדבריו אין שום קשר לדו"ח), ניסה שגיא בכל כוחו להזהיר את הישראלים שהמוות הזה למען המדינה והעם, המוות הזה שעליו מושתתים כל נראטיב השירות בצה"ל וכל האלהת צה"ל לדרגת האל שלו זובחים הישראלים את זרעם (ולכן פורצים במחולות סביב האוטובוסים בבקו"ם) – ובכן, כל המוות הזה פשוט לא שווה את זה.

לאומן ישראלי, מתנחל, ציוני דתי - לא מדברים כך. הם שלמים עם המוות הזה. לעתים אף נראים ששים לקראתו. "אל תגידו שמחר לי זה לא יקרה", התריע שגיא. אבל מתרבים המתים למען המולדת והעם שטוב להם למות למען ארצנו. בשר התותחים העתידי פוטרים את תוכחתו כנהמה סהרורית מפי תמהוני שנשתבשה דעתו מצער.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ