"שמחות": שומר מסך לערב שישי

מצד אחד, שישי בערב היא משבצת שידור קשה ולא קל להשאיר בה את הצופים מול המסך. מצד שני, ככה להרדים אותם בכח? הסיטקום החדש של "רשת" מוותר מראש על המלחמה ומצליח בעיקר לשעמם

דניאל שירין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צילום: אילנית דואניאס
דניאל שירין, עכבר העיר

ערב שישי היא משבצת קשה, זאת יודע כל מי שמתעניין קצת בטלוויזיה. לריבים המשפחתיים סביב צלחת גרעינים קורצים בחוץ יציאות ובילויים, בעוד שאופציית הטלוויזיה נדחקת לסוף רשימת ההעדפות, וכשכן פותחים אותה לעתים היא מתפקדת כשומר מסך בלבד. למרבה המזל, לסיטקום "שמחות" אין יומרות גדולות יותר – היא מבינה את מקומה, לא מנסה לאתגר או לעניין יותר מדי, העלילה שלה סבירה ופה ושם מעלה אפילו גיחוך קל, וזהו בעצם. מצד אחד אם מסתכלים עליה כעל מוצר טלוויזיוני במשבצת בעייתית, אין ספק שהיא עושה את העבודה. מצד שני, גם בשקופית של דגים נחמד לבהות ובעידן תור הזהב של הטלוויזיה, קצת מבאס לגלות שיש סדרות שמסתפקות בלהיות שסתום בלוח השידורים ולא מנסות להיות משהו מעניין יותר.

» עדן בן זקן מצטרפת כשופטת באקס פקטור
» "מתים לרגע" עונה 2: הזויה ומגוחכת
» "רק רוצים לרקוד": פאן לנו במקסימום
» "כתום זה השחור החדש": מצליחה לחדש ולהפתיע

"שמחות" (רשת, ערוץ 2) מביאה את סיפורו של אולם אירועים משפחתי, שהצוות בו מתמודד בכל פרק עם לקוחות הזויים, ענייני לוגיסטיקה, בעיות משפחתיות, ובקיצור – קומדיית מצבים. בעליו של האולם הוא הוא מרדכי בלילי (זאב רווח עם פאה מוזרה) שחי עם איוונקה (מאיה קופצ'יק), בת זוגו הצעירה ממוצא מולדובי. בתו של מרדכי, גלית (לירית בלבן) היא מנהלת החשבונות של המקום שנשואה לג'קי (אורי הוכמן), השף הראשי. יש גם את המנהל בפועל (גיא לואל), מזכירת המשרד (דנה פרידר), משגיח הכשרות (רמי ורד), רב המלצרים (יוסף סוויד) ועוד ועוד דמויות מעולם אולמות האירועים.

לא נפתח בהשוואה לסיטקום שישי אחר שלא ממש זכה לאהדת המבקרים, אבל כן נתעכב לרגע על הבסיס להתרחשות של "שמחות" – אולם אירועים שמארח במשך השנה חתונות, בר מצוות ושאר הזדמנויות משפחתיות לחגוג. שימו לב, הסדרה לא נקראה "האולם" או משהו בסגנון, השם הוא "שמחות" וזאת כי בראש ובראשונה "שמחות" הוא מותג ישראלי שקורץ לצופים – "נפגש בשמחות", אתם יודעים. המילה הזאת יכולה לעמוד בניגוד למה שקורה באמת בחלק מהאירועים ואף מקבל התייחסות בפרק השני – לחץ, מתח ועצבים שמתנקזים כולם לשאלה הרת הגורל "למה לעזאזל לא הגיעו הפסטלים שהזמנו". גם שם האולם, "גני בל גרדנס היפים" (ובתרגום לעברית "גני הגנים היפים היפים"), מצליח לזקק בצורה מוצלחת את הפרובינציאליות והמגוכחות ברצון של בעלי אולמות לרכוש יוקרה מדומה דרך השם. 

יאמר לזכותה של הסדרה עצמה שהיא באמת קצת מצחיקה פה ושם. כך לצורך העניין עלילת הפרק הראשון, שבו כל עובדי האולם היו בטוחים שהרגו בטעות את אחד הלקוחות והעבירו את גופתו ממקום למקום כדי לנקות את עצמם מאשמה, הצליחה לשעשע מעט. אבל רוב הזמן "שמחות" פשוט משעממת. על מרבית הדמויות הולבש טיקט סטריאוטיפי שכנראה ילך איתן לאורך עשרות הפרקים הבאים, והאחרות פשוט לא מצליחות להתעלות מעל השורות שניתנו להן, שמרגישות כמו פאנצ'ים לעוסים לעייפה. 

עוד בעיה שחוזרת על עצמה היא הדיאלוגים הלא אמינים בסצנות מרובות משתתפים. כל דמות במקרה הטוב קיבלה שם שורה, מה שעיכב את ההמראה של הסצנות, ובמקרה הרע דמות אחת או שתיים פצחו בדיאלוג, כשכל שאר הדמויות פשוט בהו בהן בהפנוט, מחכות למוצא פיהן. סביר להניח שיוצרי הסדרה (רובי דואניאס ורמי ורד) כתבו את הסצנות האלה באופן מעט אסוציאטיבי, אבל אם לדמויות האלה אין משהו לעשות שיגרום לנו להאמין שהן לא שם רק כדי שיגיע תורן להתבטא אז שיצאו מהחדר. בסופו של דבר, "שמחות" היא מוצר טלוויזיוני עם פוטנציאל שמתבטא בעיקר בקריאייטיב לעטיפת הסדרה. מבאס לגלות שהתוכן לא קיבל את אותו יחס.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ