בניגוד לגנרלים, לאלמנות צה"ל אין קדנציה

"פגוש את העיתונות", ערוץ 13, שבת 19:00

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מצליח עם האלמנות בפגוש את העיתונות. כאב כן, ביקורת לא
מצליח עם האלמנות בפגוש את העיתונות. כאב כן, ביקורת לא

בפרוש עלינו חודש אפריל, שכולו בעצם חג זיכרון אחד ארוך וטעון שמחולק לתתי פרקים — שעבוד, גאולה, הגדרה עצמית, השמדה, זיכרון, קורבנות, עצמאות, מלחמות — בחרו הערוצים השונים בפורמט זהה של מפגשים קבוצתיים עם מקבלי ההחלטות והאנשים שניהלו את המלחמות על הארץ הזאת לאורך השנים. מעין ספירת מלאי, אולי בהשראת השיר "אחד מי יודע" מפסח. בחברת החדשות מיחזרו ושידרו בפסח שוב את כתבת ארבעת הרמטכ"לים, ובערוץ עשר פגשה איילה חסון ביום שישי, בעיתוי מושלם, ארבעה ראשי מוסד לשעבר, שאחד מהם, אפרים הלוי, אפילו חזה לישראל עימות צבאי עם רוסיה, לא פחות ולא יותר. במקביל, משדר הערוץ סדרה תיעודית של רביב דרוקר, הקברניטים, על כמה ראשי ממשלה בישראל.

רינה מצליח הלכה בפגוש את העיתונות על גרסה שיכולה היתה להיות חתרנית ולתת קונטרה מעניינת למצעד הגברי־לאומי הזה. היא לא ראיינה קבוצה של גברים מזדקנים שעושים חשבון נפש במעין תבונת בדיעבד מרגיזה, אלא כינסה כמה אלמנות מלחמה (וגם יצאה מהתבנית של המספר ארבע) כדי לדבר, לכאורה, על ההשלכות של אותה מדיניות מתמשכת, אותו מצב מלחמתי בלתי פוסק. האלמנות באות בכל הגילים, בניגוד לגנרלים למיניהם, והן אף פעם לא לשעבר — הקדנציה שלהן לא מסתיימת לעולם. הכתבה היתה מרגשת, כצפוי, כי אלה סיפורים קשים, ומי לא יתרגש מכאבה של אשה שחוותה אובדן כה קשה בגיל צעיר, לעתים כשהיא גם אם לילדים קטנים.

רחל רוסו, אחת האלמנות, סיפרה שלאחר שבעלה נפל, הרגישה שהמדינה בכלל לא סופרת אותה ואפילו נאמר לה מפורשות שהיא צעירה ואין לה ילדים, ושמן הסתם היא תתחתן בעוד כמה שנים ויהיו לה חיים חדשים, כך שאין בעצם מה לדאוג לה. ואילו אלמנה אחרת טענה שבטקסי הזיכרון ביישוב שבו התגוררה, לא טרחו להזכיר בכלל את האלמנות. האלמנה הטרייה והצעירה שבחבורה טענה שהיום זה כבר ממש לא ככה. זה לא מפתיע. היום אף אחד לא ירצה שהאלמנות יפנו בצערן נגד המדינה. הן עוד עלולות להרהר יותר מדי באחריות שלה לאסונן. העצב הוא שיתוף פעולה. הכעס זה כבר סיפור אחר.

בינתיים זה לא קורה. מעבר להזדהות המתבקשת עם צערן, כינוס האלמנות שאירגנה מצליח לא נשא עמו ערעור כלשהו על תמונת המציאות שמציגות כתבות המפקדים למיניהן. הן מוזמנות לבטא את כאבן, כמו נגרם להן על ידי כוח טבע כלשהו, אבל בשום פנים ואופן לא מוזמנות למתוח ביקורת על ההחלטות והמדיניות שהביאה אותן למציאות חייהן הנוכחית. ההשלכות איומות, אבל ממשיכות להיתפס כבלתי נמנעות. הגנרלים מצטערים לעתים על החלטות ויש להם תחזיות שחורות. האלמנות מקבלות בהכנעה את גורלן הנורא. אף אחד לא שובר את הכלים, בטח שלא רגע לפני מופע הזיקוקים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ