ריאליטי ההיכרויות החדשה של קשת תמצא חן בעיני בנצי גופשטיין

ב"כמה רחוק", המשודרת מזה שבועיים, מוכרים לצופים אהבה ישראלית עם אפיל קונטיננטלי על רקע תמונות נוף מריו, ברצלונה והרי הפירנאים - אך למעשה מדובר בחבורת פרובינציאליים

איתי שטרן
איתי שטרן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
כמה רחוק
"כמה רחוק"צילום: קשת 12

ארבעה גברים אמידים, 12 נשים פחות אמידות. זהו היחס בין גברים לנשים ב"כמה רחוק", תוכנית השידוכים החדשה של "קשת", המשודרת מזה שבועיים. אילנית לוי, מנחת התוכנית, מעלה כבר בדקת הפתיחה את השאלה "כמה רחוק מוכנים המתמודדים ללכת כדי למצוא אהבה ישראלית". ובכן, למקרה שתהיתם, אהבה ישראלית היא מוצר מהונדס שנרקם בין "איש עסקים שהצליח בגדול" ובין אישה ישראלית שמוכנה לעזוב את הארץ עבורו. היעדים האופציונליים לרילוקיישן: ברצלונה, קיוטו או ריו דה ז'ניירו. רציתן שוגר דדי? תתחילו לריב.

המתמודדות, תודו שנותרתם קצרי נשימה, מגוונות: הנה אמא שמוכנה לקחת את שני ילדיה ולהגר ליפן בשביל האהבה, שכן "אהבה היא משהו לחיות בשבילו". אחרת, שחר יובל שמה, משווקת רדיקל שיק טבעוני שמהווה ליהוק ממוחזר מהתוכנית "דייט ראשון", ריאליטי שידוכים אחר של "קשת" ששודר לא מזמן, שם יצאה לפגוש בחור פירותני. הרשימה נמשכת עם אישה שראתה הרבה יותר מדי תוכניות על ניתוחים פלסטיים, ומצהירה כי "היא אוהבת את החיים האמיתיים, את הריאליטי".

ככלל, הניתוחים הפלסטיים עשו כברת דרך מרשימה עד שזכו לחשיפה המרשימה ב"כמה רחוק". רבות מהתמודדות המוצגות כאן ביצעו איזו הזרקה, הרמה, הגדלה או שאר שיפוצים קוסמטיים. עניין לא בנאלי ביחס לטווח הגילאים שלהן, שנע בין שנות העשרים לשלושים. מהבחינה הזו אפשר לברך את "קשת" על התאמה בין תוכן וצורה: הפלסטיק, כפורמט טלוויזיוני, מעולם לא הוגש בצורה כה ישירה, בוטה ולא מתנצלת. הגברים, לעומת זאת, מטופחים בדרכם אך ניכר שאף מחט או סכין לא עברו על בשרם. הם הרי לא באמת זקוקים לכך: לא כשנשים משכילות, יפות ומצליחות מוכנות לסבול את כל הג'ט לג שבעולם כדי לצאת איתם לדייט.

ובכל זאת, יותר מאלמנט "העלמה במצוקה" שמופיע אחת לכמה דקות (ומבוים בגסות וברישול הפקתי) או ההיבט הסקסיסטי בו נשים מוכנות לצאת לקרב חתולות כדי למצוא לעצמן בעל עשיר, "כמה רחוק" חוטאת חטא עמוק בהרבה: היא מציבה את הישראליות כיהודית בלבד. זו אמנם מכילה את כלל העדות הפנים־יהודיות אך נשים או גברים ממוצא שאינו יהודי - יוק. וכך, כשיונתן רונן, בעל חברת קוסמטיקה "עולמית" מסביר כי "הייתי רוצה שהילדה שלי תהיה ישראלית - לא קטאלנית" הוא בעצם אומר: אנחנו עוסקים פה בשימור טוהר הגזע הישראלי־יהודי. בנצי גופשטיין ודאי היה מתנדב לערוך את החופה של הזוג "הטהור", שבחר לשמור על "הישראליות" שלו - גאה וניצחת.

"כמה רחוק" עושה שימוש באפיל הקונטיננטלי, כמו רומזת לצופה שהוא אזרח העולם. מטוסים של אל על מעוטרים בדגלי ישראל מתחלפים בתמונות נוף מהמפרץ הזוהר של ריו, דרך רחובות ברצלונה והרי הפירנאים. כולם מגויסים לטובת תחושת הכיבוש של ישראלים ש"עשו את זה" מעבר לים. זו שיטה מעניינת בה נוקטת "קשת" בכדי להסוות אמת פשוטה: הישראלים הללו כלל לא מרגישים כמו אזרחי העולם. מדובר בחבורת פרובינציאליים שכואבת להם הבטן בכל פעם שהם רואים את הסירים שאמא העמידה על הגז בירושלים (מי ביקש קלישאות על מזרחיות ולא קיבל?).

כמה רחוק
צילום: רונן אקרמן

מה גורם לזכיינית כמו "קשת", אחת שיודעת לעשות טלוויזיה עכשווית, לשגר לעולם פורמט כה עבש, סקסיסטי ומיושן? תשובה אפשרית לכך ניתן למצוא בפוסט שפירסמה היום (רביעי) רותי רודנר, מי שיצרה ל"קשת" את הסדרה "נופלות על הרגליים", סדרה קומית מעולה עם שתי גיבורות שלוקחות את גורלן בידיהן. בין השאר סיפרה רודנר כי הסדרה לא זכתה לעונה שנייה לאחר שב"קשת" הסבירו לה כי "הסדרה אמנם קיבלה ביקורות מצוינות, היה לה קהל נאמן, אבל לפי מחלקת המחקר היא לא הצליחה לגעת במספיק מעוטי השכלה, מעוטי הכנסה ומסורתיים".

ובכן, "כמה רחוק", שמקדמת ערכים הפוכים לגמרי מ"נופלות על הרגליים", לבטח צפויה לקבל עונה שנייה, כבר מחר בבוקר. אחרי הכל, היא לא רק פונה אל מעוטי היכולת וההשכלה עם ערכים גזעניים, סקסיסטיים ופרובינציאליים, היא מטמטמת גם את אלו שעדיין אוחזים באיזה שביב הגיון. לו אני אבי ניר, הייתי מזמין את מחלקת התוכן לשיחה ואומר להם שמעתה והלאה – רק תוכניות למעוטי יכולת והשכלה. בסופו של דבר, כל המשכילים האלו שבהם אני מקיף את עצמי - סתם חבורת חמוצים, מלחכי פנכה, פמיניסטים. מי צריך אותם בכלל?

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ