ענת גורן מציגה: איזה מצחיקים האנשים בפריפריה

כל עוד נעצה שיניים בפוליטיקאים בכירים, היתה שיטת העבודה של ענת גורן מוצדקת. כשהיא נטפלת בתוכניתה החדשה "המתמודדים" בכאן למתמודדים בבחירות המקומיות, התוצאה נלעגת

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ענת גורן, מוטי בן דוד ורעייתו ב"המתמודדים"
ענת גורן, מוטי בן דוד ורעייתו ב"המתמודדים". ביזאריות חפה ממודעות עצמית צילום: צילום מסך מתוך ער?

"המתמודדים", ששודרה הערב בכאן 11, אינה תוכנית תיעודית על המועמדים לבחירות האחרונות ברשויות המקומיות. זו תוכנית על ענת גורן. נושאיה: כיצד ענת גורן מצליחה להוציא מן המועמדים האפרוריים שאינם מוכרים לרוב הצופים רגעים קומיים משובחים. כיצד היא מסתחבקת איתם והם באמת מאמינים לה ופותחים את בתיהם ואת סגור לבם בפניה. התוצאה: דחקות משובחות. היא מראיינת אותם בלוקיישנים יצירתיים, למשל על ברבור פלסטיק ענק עם פדלים בתוך אגם מונפורט שבמעלות־תרשיחא, כשהמצלמה מתמקדת בנעליה האדומות, מחודדות חרטום עם עקבי סיכה. והנה היא גם על נדנדה בחצר ביתו של מועמד, יושבת דחוקה יחד עם מחצית ממשפחתו, והמצלמה מתמקדת שוב בנעליים האלה, בשוט מקסים שבו נראים שלושה זוגות נעליים גבריות גנריות שחורות — והצבעוניות החזקה, הדומיננטית של גורן.

זה כל הסיפור. בלי הנוכחות הדומיננטית שלה, לא היה סיפור. לפחות לא כזה ששווה צפייה. הרי עצם הכותרת "תוכנית תיעודית על המועמדים לבחירות ברשויות המקומיות" יכולה להפיל תרדמת אפילו על פרנסי כאן. מילא, לפני הבחירות, על רקע חשיפת שחיתויות או אי סדרים או מתחים עזים בין מחנות, עוד היה מקום לעניינים האלה בשולי החדשות. אבל עכשיו, כשהכל נגמר? למה לשדר? התשובה פשוטה: ענת גורן.

לזכותה עומדות כמה יצירות תיעודיות משובחות של פוליטיקאים ברמה הארצית. ראש וראשון הוא הסרט "הרצוג", שקבר סופית את הקריירה הפוליטית של בוז'י הרצוג, אם עדיין היתה כזו אחרי התבוסה בבחירות 2015. הוא התגלה בו כדמות מנותקת, לחוצה וקפריזית. הוא טעה טעות חמורה כשהרשה לגורן לצלם בזמן הקמפיין מאחורי הקלעים ולראות בעיניה עד כמה הוא לחוץ, מנותק וילדותי. הסצינה עם הדובי האהוב שלו היא רגע טלוויזיוני נדיר שמיסגר את הדמות. לא ככה רוב הציבור רוצה לראות את ראש הממשלה הבא.

מה קורה כשמנהלת הקמפיין שלך חושבת שאתה לא מספיק נאה לשלט בחירות?קרדיט: כאן

רגעים כאלה היו גם בסרטה על דוד ביטן מ–2017 במסגרת "המקור", לפני עונת החקירות והתרסקותו המטאורית. באחד מהם, סינן ביטן כלפי אשתו, שמנסה לומר משהו ממקום מושבה במטבח, "חגית, לא עכשיו". חגית במלעיל, כמובן, במלים ובטון שגילו את כל האדנות שהוא משדר לכפופה לו, וכל יכולתו להיות נוכח מול המצלמה כשליט־על בביתו. הוא הזיע מרוב התרברבות וניסיון להתחבב על גורן — יש לה כריזמה מתעתעת, סחבקית־כאילו, ונושאי התיעוד שלה נשבים בה באיוולת מתמיהה. הרי היא והמצלמות לא הגיעו מתוך אהבת אדם גורפת, כדי להכיר חברים חדשים ולדווח עליהם בכנות ובאמפתיה. להפך, לגמרי להפך: היא והמצלמות והבימוי המניפולטיבי והעריכה המסיבית והטקסט שכתבה וקראה בקולה לאורך הסדרה נמצאים שם רק כדי להראות לצופים עד כמה הפוליטיקאים המקומיים הם אגומניאקים חסרי חשיבות, ביזארים וחפים ממודעות עצמית.

כל עוד נעצה שיניים בבכירי הסצינה, היתה שיטת העבודה של גורן מוצדקת לגמרי. הללו מנוסים ביחסים עם התקשורת, פושטים ולובשים פרסונה ציבורית ברגע שהם מבינים לאיזו מצלמה עליהם להתבונן, מתנסחים פחות או יותר ברהיטות ויודעים להציב גבולות למראיינת ולצוות הצילום. אם הם בוחרים לתלות את עצמם כשמחברים אותם למיקרופון, זו באמת בעיה שלהם. זכות הציבור לראותם מבצעים התאבדות תדמיתית בשידור.

"התפלשנו בארבע ערים", היא מדווחת בפתח הסדרה ומבטיחה "פרומו עליז לבחירות הארציות". לא חייבים לגלות אמפתיה בשל ה"התפלשות". בערד ובהוד השרון, בתל אביב ובמעלות־תרשיחא, חיים בני אדם שה"התפלשות" הזאת קריטית עבורם. רובם טרף קל לגורן. קל מדי.

קחו את משה חנוכה, למשל, שלבסוף לא נבחר לראש העיר הוד השרון. הוא היה ילד שמן דחוי ומשונה מעט עם חיבה גדולה לטקסים ולדגלים. אלה עדיין תלויים אצל אמא שלו בסלון, והוא עדיין גר עם אמא. בגיל 30, חנוכה לא מבין עדיין איך מייצרים תדמית, ומניח שביקורה של גורן בביתו הוא דרך נאותה להיחשף לציבור שלו. הוא טועה: כשהיא משתלטת על השולחן המשפחתי ומחלקת תבשיל מתוך הסיר לכולם, כשהיא מוציאה מפי אמו, שכנראה מצטלמת לראשונה לגוף שידור רב כוח, הצהרה שאחיו יפה יותר, כשהיא סונטת בו "משה, אתה קצת חמוד מדי", או אומרת לו בייאוש מעושה, "מה יהיה חנוכה (במלעיל)... אתה מועמד ביזאר", היא לא נותנת לשום דבר מלבד הביזאריות לחדור לסיפור שלה. ומשה (במעליל), ברור, לא יכול עליה.

גם העיר ערד כולה לא יכולה לה. גורן מסכמת אותה כך: "פעם ערד היתה המקום אליו באים לנשום. כיום הפוספטים החליפו את האסמטים, ומאז שקהילת חסידי גור גדלה פי שלושה, יש ריח של אבק שריפה באוויר". סחתיין על השנינות המקומונית (כשהמקומון מופיע בתל אביב), אבל עודפי הטקסט הכבד לא מאפשרים להבין דבר מעבר למה שגורן רוצה להציג כאן: מערכת בחירות נלעגת, קטנטנה, לא חשובה ומגוחכת. שונה, כמובן, מזו של אסף הראל בתל אביב. הוא מצטייר כגיבור הטרגי הרוכב על הטוסטוס שלו לעבר השקיעה לגמרי לבד, והוא גם היחיד מבין המועמדים שמסוגל להפיק לעצמו סרטון תדמית בשליטה מלאה בטקסט, בעבודת המצלמה ובסטילס שיוסיף לרקע הירוק. בהתאם, הוא הכי פחות נלעג.

מועמדים עתידיים לכל ראשות עיר צריכים לצפות בזה ולהבין שברגע שהמצלמה נכנסת, ביתם כבר לא מבצרם. הוא מגרש המשחקים של גורן. כך, אצל מוטי בן דוד במעלות, בין רהיטים בלבן שרובצים תחת שנדליר אימתני, בין ספרים עטופים בלבן ופודל לבן, היא מוצאת ביזאריות חפה ממודעות עצמית אצל בת הזוג של המועמד, ובאמצעותה תוביל את הסיפור עד ל"אבנר הקמפיינר שהביאו מחיפה, שאירגן להם ערב בלתי נשכח" — ובתחילתו, שני צעירים מקומיים בריקוד סלוני לטיני. גורן מזייפת זעזוע. "מה עוד? יש קוסם, יש חשפן, יש שפן?" היא שואלת, שוב בייאוש מעושה. ובכן, לא — יש פריפריה, ויש לה חוקים משלה. הם נורא מצחיקים, נלעגים ומטומטמים רק כשגורן "מתפלשת". אני מניחה שתמשיך להתפלש כך בפרקים הבאים, אבל כמי שרוב ימיה חיה בפריפריה, אין לי עניין לצפות בה, מתפלשת או מתנחמדת, מזדעזעת או מסתחבקת. הכל, לצערי, מעושה מדי ומתנשא מדי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ