הקורבן האתיופי הבא בוא יבוא, וזה יהיה הכי "טבעי" בעולם

בחדשות 12 משודרת השבוע סדרת כתבות על גזענות כלפי יוצאי אתיופיה. אין ספק שכוונותיה טובות, אבל היא סובלת מבעייתיות מובנית בטיפול בנושא

אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אשה נשענת על קיר בבית
מתוך "גזענות אחת ביום". רק אל תגידו "ברהנו טגניה"צילום: קשת 12
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

את סדרת הכתבות "להיות אתיופי — גזענות אחת ביום" המשודרת השבוע במהדורה המרכזית בחדשות 12, הגו מן הסתם עוד לפני ששוטר ירה למוות ביהודה ביאדגה. לא צריך שום תירוץ מיוחד לסדרה כזאת. ישראל היא הטריגר, והיא נוכחת יום־יום בחייהם של אנשים ממוצא אתיופי בשלל אמירות, מחוות ומעשים גזעניים שכל בן העדה הוא הקורבן הנוח, המיידי והזמין שלהם.

הסללתם של יוצאי אתיופיה ובניהם, ילידי הארץ, לחצר האחורית של ישראל מתחילה כבר בגן הילדים, נמשכת בתחבורה הציבורית (חיפוש פשוט בגוגל, "אתיופים אוטובוס", יניב שלל תוצאות מבהילות מן השנים האחרונות. אין מחסור בגזענים בשום מקום), מטפסת לפסגות בלתי נתפסות בבתי הספר ומשם נוסקת להתנגשות חזיתית בין צעירים אתיופים לבין המשטרה. עדיין אי אפשר לאמוד את הנזק שגרם רוני אלשיך בשבתו כמפכ"ל המשטרה כאשר אמר ב–2015 כי "טבעי ששוטרים יחשדו בהם יותר". אין דבר "טבעי" בגזענות — תמיד היא פרי של בורות ופחד שזוכים ללגיטימציה חברתית. את אלשיך היו צריכים לפטר בגלל האמירה הזאת לבדה, אבל במדינת כל גזעניה המחשבה הזאת אפילו לא עלתה בדעתו של השר לביטחון פנים או ראש הממשלה.

אם זה "טבעי" בסוף מישהו ימות ביריה, והוא יהיה אתיופי (או ערבי). בדרך, יתפרסמו מדי פעם נתונים מחרידים על כמות ההרשעות הפליליות ושיעורי הכליאה בקרב צעירים בעדה, למשל. הידעתם כי 88% מהקטינים האתיופים שמורשעים בפלילים הולכים לכלא וב"יתר האוכלוסייה" רק 25%?

אף אחד לא באמת ייבהל, או יעשה מעשה. סדרת הכתבות של חברת החדשות היא "מעשה", ואין ספק שכוונותיה נעלות ונאורות, אבל היא חושפת בעייתיות מובנית בטיפול בנושא: מה יועיל עוד שרשור של סיפורים אישיים מזעזעים על מעשי גזענות איומים — כמו זה של מדביר החרקים שאמר בטלפון לאשה אתיופית, לפני שראה אותה, כשהזמינה עבודה, כי המקקים מגיעים מהתבלינים של השכנים האתיופיים? ואיך אפשר לנגוע בלב האטום של הצופים עם עוד סיפור על משגיח כשרות שמאמין כי טבח אתיופי לא ראוי "לעשות על האש"? והאם לא נכון היה להתמקד במאמצים מוצלחים של קורבנות גזענות לתבוע לא את עלבונם אלא את זכויותיהם — ולנצח? והאם אין יותר משמץ גזענות בכתבות ה"חיוביות" על יוצאי אתיופיה שהשתלבו כל כך יפה בחברה הישראלית? הנה, מלכת יופי כבר היתה, אז קבלו נווט אתיופי ראשון בחיל האוויר, ושופטות (שאיילת שקד מתגאה במינויים שלהן שוב ושוב), ומתמודדי ריאליטי. והנה, קומדית הבורקס האתיופית הראשונה "ליידי טיטי" עולה למסכים — גאווה לעדה, גאווה ישראלית או איספלנית עם ציור של גיבור כדי לכסות מוגלה?

כדי לטפל בגזענות בטלוויזיה לא די בהנכחה של סיפורי קורבנות. ייתכן שהנכחת יתר של סיפורים כאלה מובילה דווקא לתוצאה ההפוכה, בה בני העדה נתפסים כקורבנות אוטומטיים ולכן גם "לגיטימיים". גם סיפורים חיוביים לא יספיקו. ביום שבו תשב מגישת חדשות אתיופית באולפן כשווה, אולי משהו ישתנה, ואולי גם אז לא. אל תגידו "ברהנו טגניה". עצם סימונו של טגניה כתשובה לשאלת ההנכחה הוא בעייתי. לו היו עשרה כתבים אתיופים בשידורי החדשות בשלושת הערוצים, אפשר היה לומר שהדרך לשוויון בשידור נסללת. אבל אין.

ובאותה מהדורה שבה מבקשים להתקומם נגד גזענות בסדרת כתבות, יושב משה נוסבאום ומדברר את חששותיה של המשטרה מפני אלימות בהפגנת האתיופים המתוכננת להיום, ובלי בושה הוא מראה לצופים שני פוסטים נידחים בפייסבוק בהם יש קריאה לאלימות נגד השוטר שירה ביהודה ביאדגה ונגד המשטרה בכלל. יחד, קיבלו שני הפוסטים חמישה לייקים, אבל כשהמשטרה חוששת מאתיופים מפני שהיא גזענית, גם הפחד הלא רציונלי שלה מתווך כחדשות לגיטימיות מפי נוסבאום הנרגש, כאילו מדובר היה בהכנות משטרתיות לסיכול פיגוע המוני. "גזענות אחת ביום"? לא, שתיים, בחסות נוסבאום, כשהחדשות הופכות לשופר של המשטרה והקורבן הבא, ש"טבעי שחושדים בו יותר", בוא יבוא.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ