בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מעברות": 70 שנה אחרי, למזרחים יש את כל הסיבות להתבכיין

הדגש בסדרה "מעברות" הוא יותר היסטורי ופחות של בניית נרטיב, אבל כבר בפרק הראשון מודגם איך בכאוס שנוצר, התגלגל הפיקוח הכוחני על המון העולים לגזענות כלפי המזרחים

103תגובות
מתוך "מעברות"
ואן דר פול

"סיפור המעברות עדיין לא סופר", מצהירים בפרק הראשון של "מעברות", הסדרה התיעודית של אריק ברנשטיין (המפיק, שגם יצר אותה עם שי להב, הילה בהרד והבמאית דינה צבי ריקליס), אשר בוחנת את יישובם של מהגרים לישראל במחנות אוהלים מוקפים גדר־תיל ושומרים חמושים, ואחר כך בבדונים, פחונים ואזבסטונים, בדרך למגורי קבע שנמשכה 12 שנה עד לחיסול המעברה האחרונה. הדרך היתה ארוכה, משפילה, גזענית ורוויה ברוע בירוקרטי של מהנדסים חברתיים ערלי לב. הגזענות, מתברר מיד, היתה קיימת עוד קודם שהתנפצו גלי העלייה (ביטוי מגעיל בפני עצמו) על סלעי המולדת: הסלעים היו אשכנזיים, חילוניים, חדורי הכרת עליונות בעבריותם החדשה, רוויי איבה לגלות ולאלה שזה עתה יצאו ממנה, והם רצו בעיקר עולים בדמותם ובצלמם.

סמי שלום שיטרית, אחד האינטלקטואלים שמובילים את הנרטיב בסדרה (יחד עם אבי שילון וסמי סמוחה), אומר זאת בפשטות כבר בפתח הדברים: יהודים מהמזרח הובאו לכאן רק מפני שלא היתה ברירה. בן גוריון לא החליט בלב קל על עלייה בלתי־סלקטיבית. בבולגריה ובעיראק, ברומניה ומאוחר יותר במרוקו, נדבקו מאות אלפים בפסיכוזה המונית של נדודים לארץ המובטחת, ולא יכלו לשער עד כמה גדול הפער בין ארץ זבת חלב שבדמיון לבין הקיום המנוול שנכפה עליהם מיד. פרג' פרי, לימים "פוטו פרג'" המיתולוגי, מסכם בדם ליבו את מה שאירע ליורדים מן הספינה שהביאה אותם לכאן: "אמרו, תעיש (תחי) מדינת ישראל, ופתאום באים עם פומפה של פְליט, שופכים עליהם פודרה". זה לא מערכון עבש של הגשש החיור, זו הפרקטיקה הזוועתית של ריסוס העולים בדי־די־טי, המפגש הראשון של כולם, אשכנזים ומזרחים, עם כל טוב הארץ. משם רק הלכו הדברים והסתבכו.

טריילר - דלג

הצפייה בפרק הראשון של "מעברות" מלווה בחשש — מה כבר יגלו ויאמרו כאן שלא נאמר ב"סלאח, פה זה ארץ ישראל"? אבל זה מתפוגג מיד. סיפורן של המעברות ויושביהן שונה מזה של ערי הפיתוח, ומסופר באורח שונה, בדגש על היסטוריה שבעל־פה ופחות על בניית נרטיב. יחד עם "השד העדתי" של אמנון לוי וגם "הקרב על הבית" — סיפור חיסולן של התיישבויות מזרחיות עצמאיות בראשית ימי המדינה — מתייצבת תמונת הרשע הבירוקרטי הישראלי כפי שהיא מסופרת בטלוויזיה והופכת לנרטיב האפשרי היחיד כרגע על אודות יחסי אשכנזים ומזרחים, מרכז ופריפריה, אליטות ומקופחים. כיוון שאלוהים נמצא בפרטים, עדיין אפשר להגניב כמה גוונים לשחור־לבן הזה, ו"מעברות" עושה ככל שאפשר כדי להביא אותם אל המסך.

שזירה של מסמכים רשמיים, עדויות יוצאי־מעברות ופרשנויות של היסטוריונים מובילה לסיפור שבו רק ההתחלה היתה פחות או יותר שוויונית. 40% מיושבי המעברות בשנים הראשונות היו אשכנזים. כולם רוססו בדי־די־טי ומושטרו כשירדו מהאונייה. האוניות פלטו בלי הבחנה מהגרים ממזרח וממערב וכולם הובלו אחר כבוד למחנות ארעיים, כשהשלטונות יודעים מלכתחילה כי 10,000 בני אדם בחודש, גם מאחורי גדרות תיל, הם חומר נפץ חברתי. ברעב, מחלות, תנאי סניטציה תת־אנושיים, איסור עבודה ועוצר — נאסר עליהם לצאת מתחום המחנה — גם השלטונות תהו אם אין מדובר, במחילה, במחנות ריכוז. ואחר כך היגגו על "אנשים פרימיטיביים", אבל רק כשהגיעו ה"גלים" הראשונים ממדינות ערב.

כל זה מתווך באוסף מרשים של סיפורים אישיים, דומים מאוד בתחילה, של מהגרים שהגיעו לפני שהגו את עיירות הפיתוח. בין הדוברים היותר־מוכרים: יוסי אלפי ורוני סומק, פרופסור סמי סמוחה (בוגר מעברה בעצמו), לטיף דורי — וכבר בפרק הראשון מתחוור שמבחינת השלטונות, בעצמם מבולבלים מגודל הניסוי החברתי שהינדסו, מדובר היה במאסות אנושיות שיש להפעיל עליהן יחסי כוח ופיקוח בדרך המנוכרת ביותר שאפשר. ברמקולים שנבחו פקודות בעברית לעבר אנשים שלא הבינו אותם, בתלישת שיער ראשם של ילדים לצורך הקרנה נגד גזזת, בהעדר כל חינוך לילדים או תעסוקה להוריהם, בהפרדה כפויה בין הורים לתינוקות שיצרה לימים את "פרשת ילדי תימן", ובהסתכלות גזענית מתמשכת על הכאוס שנוצר במחנות הללו כפרי של נחיתות המזרחים. גיורא יוספטל, מהנדס־העל של הפרויקט, אמר זאת בפשטות: "החומר הטוב הבא למחנות שוקע למצב של דפרסיה". החומר הטוב היו האשכנזים, מבחינתו.

הפרק הראשון - דלג

מה שנחרת בזיכרון מגיע לאו דווקא מציטוטי הפרוטוקולים הרשמיים של הסוכנות וגם לא ממסגור העובדות בידי ההיסטוריונים. הסיפורים האישיים חזקים יותר, ומטלטלים מהם — קטעי הפילם בשחור לבן: תורים למקלחות, לתלושי האוכל, לשירותים. עזובה ואוהלים דולפים או מתלקחים. המון אדם חסר מעש, עניים מרודים, תינוקות צבי־עור מרעב, וכולם נחותים שבנחותים בהיררכיה החברתית של החזון הציוני.

בפרקים הבאים, מן הסתם, עוד יסופר כיצד הקיפוח הפך לחזות הכל בסיפור המעברות, כאשר האשכנזים יצאו מהן ראשונים למגורי קבע, בעידוד השלטונות ובחסות השילומים מגרמניה ובעזרת קרובים ומקורבים במנגנון הפקידותי. מבחינה זאת לבדה, סיפורן של עיירות הפיתוח הוא אך המשך טבעי למחנות העולים ולמעברות — ולחזון הציוני־אשכנזי שהתקיים כאן מאז שהרצל חלם על מדינה שבה כולם יילכו לאופרה וידברו בנימוס בגרמנית.

מתוך "מעברות"
רודי ויסנשטין / בא

די להתבכיין, כל זה כבר לא רלוונטי, שבעים שנה אחרי — אומרים עד עתה מי שמתויגים כאשכנזים פריווילגים. התשובה פשוטה עד כאב: חפשו מזרחי בקרב המועמדים הריאליים להרכבת הממשלה הבאה, אולי תבינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו