בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים אתגר חיפש דמעות בראיון נצלני ומצקצק, צביקה פיק לא נתן לו

האם קשת שילמה לפיק תמורות הסכמתו להתראיין? מה ההבדל בין ההליך השיקומי המזורז שהוא עבר לזה שמקבל אזרח רגיל? ולמה התכוון פיק כשאמר שהראיון הוא "צעד מחושב"? כמה שאלות על הראיון הצהוב, שבו פיק עורר אמפתיה ותחושת כאב

101תגובות
צביקה פיק בראיון עם אתגר. המנגינות עדיין מתנגנות
צילום מסך ערוץ 12 �

ב–30 שניות מתוך השעה ויותר של הראיון שערך חיים אתגר עם צביקה פיק אפשר היה להפוך את הסרט הארוך על מצבו הרפואי, שאיפותיו וחייו בכלל, למוצר טלוויזיוני הגון. כל מה שנדרש הוא בערך חמישה משפטים מפיו של אתגר: ראשית, גילוי נאות. האם אכן קיבל פיק סכום של מאות אלפי שקלים תמורת הסכמתו להתראיין, כפי שדווח בחודש שעבר באתר אייס?

שנית, כמה מלים על הפער העצום בין הליך השיקום הרפואי שפיק עבר — לבין זה שמוצע לכלל אזרחי ישראל הלוקים באירוע מוחי. ולבסוף — לתועלת הציבור — פירוט פשוט של הסימנים המוקדמים שאפשר לזהות בקלות ולהגיע לבית חולים מיד כדי להציל חיים. מסך טקסט אחד, 10 שניות על מכשיר הטלוויזיה שלכם, והמוצר הנצלני שראיתם היה מתעלה מעל מציצני־סנסציוני־צהוב־מרגש־מצקצק. אבל זה לא קרה.

תשלום למרואיינים נחשקים אינו עניין בחדש בטלוויזיה שלנו, או בכלל בעולם המערבי. כשר לגמרי מבחינה חוקית אבל תמיד מסריח, במיוחד כשהמרואיין מדבר על מניעיו להופיע על המסך מבלי לגלות שאחד המניעים, מרכזי או לא, הוא התגמול הכספי. "זה צעד מחושב", אומר פיק, באיטיות מכמירת לב ומעוררת אמפתיה, על הסיבה להופעתו על המסך. האם היה יכול לומר יותר?

ניכר בו שלמרות השיקום האינטנסיבי שהוא עדיין עובר כדי להשיב לו את יכולת הדיבור שנפגעה קשה כל כך, כל משפט הוא מאמץ, כל מילה תלת־הברתית מופקת לאט ובייסורי נפש: דבר לא נפגע בשמיעתו האבסולוטית של המוזיקאי המוכשר כל כך, והוא מודע לאיטיות, ללעלוע, לסטיגמה החברתית שדיבורו מטיל עליו. לא פיק הוא זה שצריך היה לגלות מה "מחושב" כאן, אלא אתגר. לא גילה. ללא ספק, מהלך מחושב.

צביקה פיק וחיים אתגר - דלג

מרגע שנודע כי פיק עבר אירוע מוחי במהלך טיסה ואושפז בבית חולים באוסטריה, צבאו עיתונאים על שערי המוסד בתואנה ש"מדינה שלמה" מתעניינת בשלומו וגם ש"מגיע" לציבור לדעת. משפחתו ויח"צניו לא שיתפו פעולה, עד לראיון הזה. הישג עיתונאי לאתגר? ל"קשת? ובכן, ללא גילוי נאות על התמורה, אי אפשר לדעת. אי־הגילוי מדבר כאן בעד עצמו.

מדי שנה לוקים כ–15,000 ישראלים באירוע מוחי. כשליש מהם ימותו בשבועות הראשונים אחרי המחלה. רבים מאד יאבדו את היכולת לדבר, לנוע, להיות עצמאיים בחייהם. המוח הפגוע ימשיך להתל בהם באינספור דרכים איומות. צביקה פיק אינו יוצא דופן אלא בשני מובנים: הוא צביקה פיק, והוא יכול להרשות לעצמו טיפולים אינטנסיביים שרובנו לא נוכל לממן כשנהיה, כמוהו, חלק מהסטטיסטיקה. משרד הבריאות וקופות החולים סבורים שמגיע לנו לקבל 20 טיפולי קלינאות תקשורת במשך שנתיים אחרי כל אירוע שמחייב שיקום בדיבור. זה מה שפיק מקבל בשבוע אחד, וזה חלק מההסבר להצלחתו לשוב ולדבר.

"יש לי הרבה מנגינות בראש" אומר פיק וזה כואב לשמוע ומעורר אמפתיה לחוסר האונים שלו, מפני שהמנגינות מצויות בינתיים רק שם, והוא עצמו אינו יודע אם הן כלואות בראשו או שאפשר יהיה לחלוק אותן עם העולם. "אני רוצה לחזור להופעות", הוא אומר ומדווח על חודשים ארוכים בהם לא יצא מן הבית. "זה היה אי צדק", הוא אומר על האירוע — וכמוהו ככל אדם תאב חיים שנחתה עליו טרגדיה גדולה, אבל אתגר מתעקש לומר שהוא "אמיץ". וגם למצוא משמעות באירוע, כאילו בגללו פיק — שיחסיו עם התקשורת תמיד היו תערובת של ריחוק, ציניות ושימוש מושכל לקידום הקריירה — נהיה "רך יותר", כאילו השיל מעליו פוזות וניתץ חומות.

אבל בראיון עצמו לא מצאתי עדות לכך, רק לעובדה שאדם במצבו של פיק, כשהוא מופיע על מסך, כשבין משפטים קצרים ומיוגעים שלו משובצות עוד ועוד דקות של תהילה, הצלחה, פיזוז על הבמה — הוא לכל היותר אדם פגיע. הנכחת הפגיעות אינה "אומץ". היא הכרה מפוכחת, מחושבת בכך שכרגע, זה כל מה שיש ואין עוד צורך להתבייש וגם לא תועלת בהסתגרות. האם לכך התכוון פיק כשאמר "זה צעד מחושב"? לא נדע כי לא נשאל.

אתגר ניסה לשדר כלפי המרואיין שלו המון הזדהות, חיבה והכלה: בחיוכים, בדיבור איטי יותר מן הרגיל (ללא צורך. פיק אינו מוגבל בהבנה), בהתעניינות בפרטים הטכניים של מצבו — ובגרירתו למחוזות הנוסטלגיה, כשהוא צופה ביחד עם פיק בקטעים מעברו המהולל המוקרנים על מסך טלוויזיה והמצלמה מתמקדת בפניו, רושמת כל הבעה. לזכותו של פיק צריך לומר שלא שיתף פעולה. "אני לא מתגעגע", אמר. "עשיתי מה שרציתי", הבהיר. אבל אתגר לא הרפה. אם אכן הראיון היה בתשלום, פיק לא סיפק את הסחורה: דמעה מתגלגלת במורד לחיו או — טוב מזה ל"קשת" — בכי מר לנוכח השבר. כך או כך, על המסך צפינו באיש מפוכח שלא איבד תקווה, כמוהו כעשרות אלפים שאינם צביקה פיק — ובאיש אחד שניסה בכל כוחו לגרום לו להישבר עוד קצת מול המצלמה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו