אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
משפחת ברמן־הרמס, מתוך "רילוקיישן". נשים על סף קריסה נפשית
משפחת ברמן־הרמס, מתוך "רילוקיישן". נשים על סף קריסה נפשיתצילום: כאן 11 - תאגיד השידור הישראלי
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

בשלוש מלים: אין כמו בארץ. אם אתם מטפחים פנטזיה לעקור לשנים אחדות למדינה אחרת, שבה תוצע לכם משרה נחשקת בתנאים נוחים, ילדיכם ישוטו באגם מלא ברווזים ליד הבית, יזכו לחינוך טוב וזול מזה שיש כאן, אנשים אדיבים יסייעו לכם להתמצא ולהסתדר בשפה שאינכם דוברים ומשפחתכם תיחשף לחוויות־חיים מעשירות ומעצימות – תשכחו מזה. מייד. ב"כאן" 11 יצרו עבורכם את בוחן המציאות האולטימטיבי, והוא מכאיב. "רילוקיישן" היא סדרה על שלוש משפחות ישראליות שעוקרות לשנים אחדות למדינה אחרת, אבל ממש לא במסגרת הפנטזיה השמאלנית או הנהנתנית הרווחת. לפנינו דוקו־אידאולוגיה במסווה של תיעוד נייטרלי, לא מעורב, אבל היי, כל צופה כבר יודע שאין דבר כזה "לא מעורב". כל בחירה – מהליהוק והתסריט, מזווית הצילום ועד לעריכת הפתיחים ופס הקול, רוויה בתמונת העולם המוקדמת של היוצרים שהביאו את החורים שבחרו בקפידה אל המסך.

מלכתחילה לא מדובר כאן ברילוקיישן תמים, הצעת עבודה מפתה ואריזת מזוודות בלב הולם בדרך להרפתקה. ויולט דאצ'נקו־בראשי, בן זוגה ערן והתינוקת אריה יוצאים לבולגריה כשהיא ממונה לתפקיד סגנית שגרירת ישראל. משפחת ברמן־הרמס, זוג נשים ושלוש בנותיהן, טסה לברלין לשנתיים לעשייה אידאולוגית למען פליטים מטעם כריסטינה, אחת האימהות, אבל תשוב לישראל — שם האם השנייה מכהנת בתפקיד אהוב במשרד החינוך. ומה נאמר על רננה ופיני בן מרדכי־הלוי, שאורזת את ארבעת ילדיה ויוצאת מאפרת למונטריי, מקסיקו, שם ישמש פיני כרב הקהילה? מייד נשוב אליהם, כי אין כמוהם להדגמת הבעייה שבסדרה.

הפרק הראשון של "רילוקיישן"

תחילה צריך לומר שמדובר במסטיק. שלושת הפרקים הראשונים שכבר שודרו היו יכולים להתכנס בקלות ל–40 דקות קצביות ואפילו משעשעות ונוגעות ללב לסירוגין, לולא נמתחו כך. באמת אין צורך לצלם כל מזוודה, אולם נוסעים יוצאים, תלבושת אחידה חדשה, דוב פרווה, פריקת מכולה או עוד טקס משימים בקהילה היהודית, בסופיה כמו במונטריי. בהנחה שהמפנטזים על רילוקשיין סקרנים די הצורך לשרוד, צופים ביוטיוב או בריקאפ ולא מריצים קדימה, הם ימצאו שארצות אחרות זה לא כיף. הילדים מבולבלים ועצובים, המבוגרים מחזקים אותם ומתמרנים בתוך כאוס בירוקרטי ולוגיסטי, הגברים הולכים לאיבוד והנשים מתגלות כשרדניות־סתגלניות מדהימות שנושאות את כל העסק הזה על כתפיהן, על סף קריסה נפשית. אבל הרי אי אפשר לקרוס, כשצריך לג'נגל בין ייצוג מדינתנו האהובה בבולגריה או טיפוח דתנו האהובה במונטריי, ותוך כדי כך לפרוק, לסדר, לבשל, לנקות, למצוא מטפלת, גן, בית ספר, לבכות בהיחבא ולהתגעגע בלי גבול.

שלוש המשפחות מתגלות ככאלה שהחוסן האזרחי שלהן מתמוסס ברגע שעזבו את גבולות המוכר והידוע. ברמן־הרמס היא המשפחה הכי מתפקדת, אבל זו לא חוכמה: מבטאה המובהק של כריסטינה בדברה עברית מסביר ומסגיר את היותה ילידת גרמניה, ועבורה זה בכלל לא רילוקיישן אלא שיבה הביתה. הדאצ'נקו־בראשים הם מתלוננים סדרתיים: הלכלוך בסופיה, המטפלות שלא מדברות בשפת התינוקת, צלבי הקרס שסגנית השגרירה לא מצליחה למחוק מגרפיטי על קיר בעוד בן זוגה משוחח בערבית עם הפועלים "שלו" שהשאיר בארץ, ואחר כך מתלוננים גם זה על זה. היא, על כך שהוא לא עושה כלום והכל עליה. הוא, על הקיטורים שלה כשהיא כורעת תחת עומס השגרירות והטיפול בתינוקת: "כולה ילדה, לא מי יודע מה. זה תשעים אחוז גדל לבד", הוא אומר על ביתו כשהוא שב ארצה ולעסק ולדירת רווקים מאובזרת היטב בתל אביב.

מנגנוני ההגנה של הבן־מרדכי הלוי מושרשים יותר. הם פשוט לא רואים כלום, אלא בהשוואה לישראל. הכבישים במקסיקו? כמו צומת הגוש. או המחסום בכביש המנהרות. והנה, עוד גשר מיתרים. והשוק? "כמו מחנה יהודה", רק שאסור לילדים לקנות ממתקים לא כשרים. והנוף בכלל חיקוי של סרטבא בבקעה. וכשרננה מאיימת להתפרק קצת, תמיד תוכל להיזכר במחזמר שביימה לקבוצת בנות, המבוסס על הטראומה שבפינוי מאחז האבות. כל מרכיב נפשי של הסתגלות או פיתוח פתיחות ברילוקיישן נדחה כאן לטובת האידאולוגיה השלטת.

דברים דומים קורים בז'אנרים אחרים, כמובן, וכיוון שרובנו צופים בעין ישראלית מובהקת לעתים איננו מבחינים בהם כלל. ב"טיול אחרי צבא", דוקו־ריאליטי בידורי ושטותי, גם בעונה השנייה עוסקים בהתנשאות על "מקומיים", לא חשוב באיזו מדינה, ובהגחכה שיטתית של אורחות חייהם ואמונותיהם. במיזמי התוכן השיווקי־תיירותי ב"קשת" בהובלת גיל חובב או מיכל אנסקי, לעולם יחפשו, יחפרו ויגלו את הנקודות היהודיות־ישראליות באתרי נופש נחשקים ויהגגו עליהם לעייפה. רילוקיישן? בשביל מה? הכי טוב בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים והגזענות החדשה ויוקר המחיה המופרך. כי העולם כולו נגדנו, לא שומר כשרות, אנטישמי, מפחיד, ומאוד לא נוח. אפילו הטלוויזיה לא משדרת בעברית, בטח לא באידאולוגיה ציונית גאה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ