התחקיר המושלם של רביב דרוקר חשף את הדורסנות אליה עלולה להיקלע "מי טו"

תחקיר "המקור" על רמיסת זכויותיו של פעיל מרצ נמרוד ברנע בידי הח"כיות זנדברג ורוזין, בלא סמכות ובלא ביסוס ובלי תלונות במשטרה, עד שהוצג ברשתות כאנס - מוכיח כי למרות נדירות המקרה, "מי טו" עלולה להידרדר לשלב היעקוביני הרצחני של המהפכה הצרפתית

אריאנה מלמד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
נמרוד ברנעצילום: "המקור", ערוץ 13
אריאנה מלמד

כך בדיוק צריך להיראות התחקיר המושלם: סיפור דרמטי ומסקרן ומלא יצרים שמגובה בעובדות ובהקלטות, בלי שום חורים. סיפור שיש לו ערך חברתי עצום, מעל ומעבר לגורלות הפרטיים של הנפשות הפועלות, ושיש בכוחו ליצור מבוכה וספק אצל גדולי המאמינים, נושאי הטיות אידאולוגית־מפלגתית־זהותית־מגדרית שצובעות את יחסם למציאות בצבעים זוהרים, רעילים ומסוכנים. אם, על הדרך, נחשפים גם שקרים מתועבים של פוליטיקאיות נושאות דגל זכויות האדם, וגם נחשפת רמיסה שיטתית של אדם שהשתיים ביצעו משיקולים זרים לגמרי, מה טוב: וזה בדיוק מה שאירע אמש בתחקיר המושלם של "המקור".

"מי טו" אינה "תנועה חברתית". היא הלך רוח ציבורי, חשוב ומצוין ומסוכן. ביסודו עומדת התביעה המוצדקת לגמרי לחשוף את זהותם של אנשים שהיו המעוולים בעבירות מין, כשהקורבנות שתקו והושתקו ממגוון סיבות, החל מיחסה הדורסני של מערכת המשפט לקורבן וכלה בהלך הרוח החברתי שרווח לפני "מי טו", ובו הקורבנות עצמם נתפסו כאשמים במה שנעשה בגופם ובנפשם. הדברים ידועים ועתיקים, ונשים וגברים שהיו קורבנות נשאו את הצלקות בשתיקה מצמיתה שנים רבות מדי. כמי שהיתה קורבן לאונס ברוטלי באיומי סכין בגיל 14 ויומיים, אני מכירה היטב את השתיקה הארוכה, המצמיתה — ומברכת על היכולת לדבר.

"מי טו" שיחררה את סיפורי הקורבנות לרשתות החברתיות ויצרה — בעזרת התקשורת הממוסדת — גל מוצדק של זעם ציבורי שאמור לשנות את פניה של מערכת המשפט, של החינוך המגדרי, של המודעות החברתית לזכויותיהם של גברים ונשים לנוע במרחב בציבורי מבלי לחשוש מפני פגיעה מינית. הגל עדיין מתנחשל. נמרוד ברנע, גיבור בעל כורחו של פרשה מזעזעת, כמעט טבע תחתיו.

ח"כ תמר זנדברג. זריעת הרסצילום: אוליבייה פיטוסי

שום אפשרות להתגונן

את פרטי הסיפור חשף ברנע בעצמו בפייסבוק: הוא היה יועצו הפוליטי של אילן גילאון ומזוהה עם המחנה של גילאון במרצ כאשר קיבל שיחה טלפונית מאלישבע פלדמן, אשה עמה היה בקשר מיני ארוך טווח, ובה היא מאשימה אותו כי הניע אותה לעבר סיטואציה מינית ללא הסכמתה. השיחה הוקלטה. למחרת, פנתה פלדמן לפעילה פוליטית במרצ, לא ממחנה גילאון, וזו חשה לסייע לפלדמן בתחושת דחיפות עילאית והציגה בפניה שמועות על סיפורים נוספים הקשורים בברנע. הגל התנחשל עוד ועוד, בהטחת האשמות בלתי מבוססות ובהוקעה פומבית, עד שבשיאו ח"כ תמר זנדברג וח"כ מיכל רוזין ניהלו קמפיין מתוזמר של הכפשה ורמיסת זכויות. הן פעלו ללא סמכות, בניגוד לתקנון של מרצ, בביזוי בית הדין של מרצ, ויחד יצרו שיימינג מרושע, מכוער וחסר כל בסיס עובדתי נגד ברנע.

ח"כ מיכל רוזין. קמפיין מתוזמר של הכפשהצילום: אוליבייה פיטוסי

באותה עת, אחרי שהתפטר ממשרתו ונלחם על חפותו בדרך היחידה שהחוק מאפשר לו בעידן "מי טו" — בתביעת לשון הרע נגד פלדמן — הוקע ברנע כבריון רב כוח שמנהל "תביעת השתקה".

מה לעשות שפלדמן, מגובה בעורכות דין פמיניסטיות שליבן כנראה במקום הנכון, חזרה בה מכל האשמותיה כלפי ברנע, התנצלה בפניו בניגוד לדעת עורכות הדין וחשפה מנגנון של מניפולציה שיטתית וכוחנית מטעם פעילות מרצ. זה הסיפור ב"המקור", שמסתיים בסצינה מעוררת השתאות בה פלדמן וברנע מדברים זה עם זה והיא מתנצלת שוב — יסלח לה אלוהים, וגם דרוקר היה סלחני מאד כלפיה — וברנע מקבל את התנצלותה ועוד אומר דברים בשבחה. רמזים ל"בעיות נפשיות" עלו כדי להסביר את התנהגותה, ולא פורשו עד תום. ועדיין חשוב מאוד להדגיש: תלונות שווא על עבירות מין, כאלה שהוכחו כתלונות שווא, הן נדירות מאוד.

רביב דרוקר. זהיר, כדי שלא יואשם בהסגברה או במיזוגניהצילום: תומר אפלבאום

בין לבין, נהרסו חייו של האיש. לא רק ראשת מרצ וח"כית בכירה במפלגה זרעו הרס. אלפי מגיבים, צייצנים ודעתנים "ידעו" שהוא "אנס" וכך התייחסו אליו מבלי שהוגשה איזושהי תלונה למשטרה. התקשורת הממלכתית — רשת ב', בתוכנית "סדר יום" של קרן נויבך — לא אפשרה לו להציג את טיעוניו הגם שביקש לעשות כן ולא למנוע את השידור. תאגיד השידור הציבורי ונויבך, שאין ספק בחשיבותה הציבורית ובתרומתה לזכויות אדם בישראל בתוכניתה, חייבים לברנע התנצלות ענקית, פומבית וארוכה בדיוק כמו ההאשמות שהפיצו נגדו. חסכונות חייו, הוא מספר, הוקדשו לטיהור שמו ממה שלא עשה מעולם. את המחיר הנפשי כל אחד מוזמן לשער בעצמו.

השפיות של אורית קמיר

הסיפור תוחקר וגובה בעובדות ובראיונות ובעימותים עם זנדברג ורוזין במקצועיות ובזהירות עילאית. אבל הסיפור גדול בהרבה מברנע או פלדמן. "מי טו" מצויה כעת בשלב היעקוביני של המהפכה הצרפתית, בו ראשים מותזים בכיכר שוק דיגיטלית בלי הבחנה ובלי שום צורך בגיבוי עובדתי כלשהו להאשמות, בלי הליך מסודר לבחינת העובדות, ללא שמירה על האיזון החברתי שמונע מאיתנו להיות ברברים צמאי דם: אין יותר חזקת חפות, אין מעצורים משפטיים או חברתיים כלשהם בדרך לראש המותז הבא.

אורית קמיר בראיון עם ארי שביט, יולי 2018. "לא היה כלום"צילום: אבישג שאר-ישוב

ובסיפור הזה מתגלות זנדברג ורוזין כשקרניות. דרוקר מעמת אותן עם מעשים שעשו ודברים שאמרו והן מכחישות והוא מגבה את טענותיו בעובדות, אבל מעבר לשקרים, שתיהן מצטיירות כפוליטיקאיות מן הזן הבזוי ביותר, כך שכל שוחר זכויות אדם צריך לתהות, למה לכל הרוחות יש להצביע עבור מפלגה שאלה בכירותיה.

הדילמה הזאת נחסכה ממני. אינני חברת מרצ. לא הצבעתי למרצ בבחירות האחרונות ולא אצביע לה בבחירות הבאות. אילן גילאון הוא חבר שלי מילדות, איש שאני מוקירה, מעריכה ואוהבת בזכות פועלו הציבורי. אנחנו חולקים השקפת עולם סוציאליסטית. בי נשבעתי שמעולם לא שוחחתי איתו על נמרוד ברנע, וגם לא התבטאתי בשום מקום בנושא. העניין שלי בתחקיר (המושלם) של דרוקר אינו קשור למצביעי מרצ ותומכיה אלא לשאלות חשובות בהרבה, שנוגעות לעתידה של המערכת המשפטית, למצב היחסים החברתיים והפרטיים בין נשים וגברים בישראל ולגבולות בין נאורות לברבריות.

את אלה ניסתה ד"ר אורית קמיר להציב שוב בתבונה ובשפיות, ביושר ובלי מורא כשנשאלה, כמנסחת החוק למניעת הטרדה מינית, מה בכל זאת אירע בין ה"מתלוננות" שלא התלוננו לבין ברנע ושיש לו משמעות חוקית כלשהי: "כלום", אמרה.

אם היה ב"המקור" עניין שלא כוסה די הצורך — שחורג מן התחקיר אבל יש לענות בו — הוא הטוויסט הישראלי של "מי טו". התחלנו לפני ארה"ב, לראשונה ובעוצמה בפרשת עמנואל רוזן ומעל דפי "הארץ", במטרה להבטיח לנשים בתקשורת סביבת עבודה הוגנת ומכבדת על פי רוח החוק. עדויות של נשים רבות מדי נבדקו על ידי משפטנים ובדיקות פוליגרף לפני שפורסמו, ורק אחרי שהתחוור כי "כולם ידעו", כולם גם שתקו. ההחלטות להשעותו ממקום עבודתו התקבלו על ידי מי שידעו ולא הפעילו הליכים נאותים על פי החוק למניעת הטרדה מינית. בדיוק ההיפך ממה שאירע לברנע במרצ.

נמרוד ברנע. סצינת סיום מעוררת השתאותצילום: דוד מזרחי

מתחת לרף התחתון של החוק מצויים עניינים ומעשים שאינם הטרדה מינית, שכרוכים ברגשות מעורבים של שותפים בהסכמה לאקטים מיניים, שלאחר האקט חשו פגועים. קורה, וקורה לא אחת. "מי טו" הגיעה לצומת דרכים בו צריך לחשוב מחדש על הפער בין "הרגשתי לא נעים בסיטואציה בין בגירים בלי יחסי כפיפות או מרות ובהסכמה מוחלטת" לבין "פגיעה מינית" שהיא עוולה או עבירה.

ביום בו התפוצצה פרשה אחרת, כבר לא חשוב איזו, שקשורה לפוליטיקאי בכיר, בטרם נודעה עובדה כלשהי, כשהכל היה שמועה ברדיו, הייתי במקרה בכנסת בעניין לא קשור. ח"כית — לא ממרצ — שפגשתי שם אמרה: "אני מאמינה לכל אחת שמרגישה נפגעת ואני אתמוך בכל אחת". אמרתי לה שהיא מפחידה אותי. היעדר מוחלט של עובדות, של חזקת חפות, של הליך הוגן לכל אחד ואחת, בלבול קטלני בין אמפתיה לתחושת סבל לבין נקיטת עמדה במה שמחייב בירור עובדתי, מחיקה מוחלטת של הזכות לשם טוב ולפרטיות — תסלחו לי, זה לא פמיניזם, זו ברבריות לשמה.

מנתב בזהירות בין המכשולים והמוקשים, מודע לכך שפמיניסטיות יאשימו אותו בהסגברה במקרה הטוב ובמיזוגניה פטריארכלית במקרה הרווח, ורק מחמת היותו גבר — רביב דרוקר נמנע מלומר זאת מפורשות. הוא פשוט יצר מראה מופלאה למיקרוקוסמוס ברברי. כל אחד מן הצופים מוזמן לבחור אם להיות שם או לא.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ