שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

האם מותר לחלום על הרגע שדויד גרוסמן יוביל רשימה יהודית-ערבית?

האופטימיות הזהירה הנשקפת מגרוסמן, שמדבר על שילובם של פלסטינים אזרחי ישראל במדינה ובפוליטיקה, מדבקת. בניגוד לשמאלנים אחרים שוחרי טוב, גרוסמן לא מאמין בייאוש, לא מפחד מקשיים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דויד גרוסמן בעצרת ארגוני שמאל, ב-2014
דויד גרוסמן בעצרת ארגוני שמאל, ב-2014צילום: מוטי מילרוד

בדקות האחרונות של ראיון אלגנטי ושובה-לב עם קובי מידן, דויד גרוסמן מדבר על "המצב", ומידן מבקש לברר אם לקראת הבחירות גרוסמן חש שעליו לעשות יותר מלחתום על עצומות או לכתוב עוד מאמר. התשובה מגיעה ללא היסוס: "בעיניי, ואני אשמח וארצה לפעול, הדבר שיכול לשנות את כללי המשחק לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה תודעתית - הוא שילובם של הפלסטינים אזרחי ישראל במדינה, בפוליטיקה. ואת זה אפשר להשיג רק בהקמה של רשימה יהודית-ערבית".

כמה פשוט, כמה מתבקש, כמה טוב לשמוע. גרוסמן לא חושש מן הקשיים. יהיו הסכמות ויהיו אי-הסכמות, אבל "יהיה מצע לחברה אזרחית חדשה". האופטימיות הזהירה הנשקפת מן המסך מדבקת, או לפחות צריכה להיות כזו מפני שגרוסמן לא מאמין בייאוש, בניגוד לשמאלנים רבים שוחרי טוב, שנאנחים בפינוק או מפיקים ציוץ יומי רפה אך מזועזע.

נביאים ספרותיים הם חלק מן הפינוק: למדנו להקשיב לגרוסמן בצמא כשדיבר יפה כל כך על "חלולים". צקצקנו אבל לא עשינו כלום. יותר מעשור חלף, והחלולים עדיין כאן, רעים וריקים וחזקים מתמיד. חלק מקוראיו הנרגשים של גרוסמן בחרו להתעלם מן ההתנגדות העקבית לטוטליטריות ולשרירות לב בכל ספריו. לאלה הוא מסביר שוב, ועובר מספרות לעיון ב"מצב". ספרו האחרון, "איתי החיים משחק הרבה", הוא מה שנהוג לקרוא לו "רומן מרגש". אבל עם כל הכבוד לכשרונו העצום, תהילתו המוצדקת ועומק יצירתו - מרגש הרבה יותר לגלות כי, באיחור עצום, גרוסמן - שמעולם לא מינה את עצמו למצפונו של השמאל אבל קיבל את התפקיד מתוך אחריות - יודע בדיוק מה צריך לעשות כעת.

רשימה חדשה. כי לא בנכלוליות ובמאבקי הכוח הפאתטיים של העבודה, יהיו ראשיה אשר יהיו, ולא באטומיזציה של מרצ בראשות זנדברג, שהפכה לקן צרעות רעשני וזניח, וגם לא בייסורי הפילוגים ברשימה המשותפת – אין בהם בשורה. שתי האחרונות מתהדרות בפלסטיני-אזרח-ישראל-מחמד ויהודי-מחמד, בהתאמה, אבל רק כמס שפתיים לשוויון ולחזון. שתיהן לא מסוגלות לחולל בעצמן מהפך שמאל אמיתי כמו זה שגרוסמן מציע.

כשמידן תובע לדעת אם מעבר למלים "יש סוג של התרחשות", גרוסמן מאופק: "אני מקווה שתהיה". תקווה זה דבר עם נוצות, אבל בלעדיה אי אפשר. האם מותר לקוות גם שגרוסמן יירתם לעשייה הזאת כל כולו? מותר לחלום על הרגע שיוביל - יחד עם דמות מופת של פלסטיני (או פלסטינית, כמובן) רשימה יהודית-ערבית? ושיסחף אחריו כמה מן האנשים הטובים והשתוקים במפלגות שמתייראות מן התגית "שמאל"? ושיהיה, בעת המכוערת הזאת, למנהיג מסוג חדש לחזון חדש? ושאלה אחרונה: איפה נרשמים?

סוכן תרבות, כאן 11, יום שישי 21.6

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ