אריאנה מלמד
אריאנה מלמד
מתוך "מגן דוד דרום". המבוכה נהפכת לכעס
מתוך "מגן דוד דרום". המבוכה נהפכת לכעסצילום: ערוץ היוטיוב reshettv
אריאנה מלמד
אריאנה מלמד

את הביקורת הזאת צריך להתחיל בסצינה מן הפרק הראשון. יעל, פרמדיקית בתחנת מגן דוד דמיונית לחוף ים המלח, שרה לחובש החדש שהגיע להחליף את חגי שהושעה כי נפל לו פצוע מהאמבולנס. זה קורה מיד אחרי שמעירים פרמדיק ישן ומרוב בהלה הוא יורה בכל הנוכחים בתחנה ופוצע אותם. לנעימת "אלף בית" של נעמי שמר היא מזמרת: א' — אודם, ב' בצקת, ג' – גודש בורידים". חלופה אחת באות ד' מציעה "דלקת במעי". יש עוד: ה' — היפוקסיה, ו' זה וירוס... בני 66 או שבע/כבר יודעים את זה מזמן/לא מתים דרך קבע/תנו חמצן תנו חמצן". נמוך ולא מנומק, פתאומי ולא מתחייב מן העלילה, תלוש ובלתי אמין.

בניגוד לאמונה הרווחת, מבקרי טלוויזיה לא ירדו לעולם כרשעים גמורים ששמחים להתעלל בגוויות, אלא כאנשים עם תשוקה לצפות ביצירה איכותית, לא חשוב מאיזה ז'אנר. "מגן דוד דרום" המשודרת ברשת 13 היא סדרה קומית. כשהסצינה הזאת מתרחשת על המסך, התגובה הראשונה היא מבוכה עצומה מעצם היותה שם. לא מבוכה אישית בעקבות פדיחה שאדם מעולל לעצמו באיוולתו, אלא רק לעצם מראה האיוולת של אחרים. מה לעשות שזו גם — באופן יחסי — הסצינה הטובה ביותר בשלושת הפרקים שבהם צפיתי. מאחר שהחיים קצרים מדי לבזבוז על קומדיות גרועות במיוחד, לא אצפה בבאים.

קשה מאוד לכתוב קומדיה טלוויזיונית. בכלל, קשה לכתוב קומדיה: טובי היוצרים, בספרות או בקולנוע ובטלוויזיה, מוכנים להודות בכך. הקושי נובע מן השאלה שלעולם אין עליה תשובה חד משמעית: "מה מצחיק?", מתוכה נגזרות אינספור שאלות אחרות, החל במגבלות השיח התקין פוליטית ועד לשאלת התזמון הקומי שהוא קריטי להצלחה של כל בדיחה שתספרו אי פעם. תשובה אחת לשאלה היא "הכל מצחיק", כלומר, אין טאבו קבוע מראש: אבל הסייג לתשובה הוא "בתנאי שעושים זאת נכון", מה שמוביל לדיונים אינסופיים על התוכן הוצורה וה"איך" וה"מה" באמנות.

מה לא מצחיק? לגלות שעוד סדרה קומית נשענת על טריק שהיה פעם גאוני. זוכרים את "המשרד" של ריקי ג'רוויס ואת "ניצבים"? המסגור והפרודיה על הז'אנר היא לב הגאונות. מה שמצחיק: אנשים מתוודים בפני מצלמה שלכאורה מתעדת אותם לסרט דוקומנטרי, ויוצרים פרסונות מלאכותיות ושקריות, מכובדות וממלכתיות לטובת הצופים המדומיינים בדוקו המדומיין. במקביל, המצלמה "מתעדת" גם התרחשויות אחרות בהן מעורבים האנשים שמדברים למצלמה, ומתוכן עולה פער עקבי ומתמיד בין הפרסונה המאורגנת לכאוס האמיתי, בין מה שאנשים חושבים על עצמם ובין מי שהם "באמת". זה היה נפלא ב–1999 וזה נהפך מאז לקלישאה באינספור חיקויים — ודי, די כבר. סדרה שעולה למסך בעידן שבו כולנו יודעים לזהות את הזיוף המובנה ב"עדויות למצלמה" בכל ז'אנר, ריאליטי או חדשות, לא יכולה להישען על מה שהוא כבר קלישאה עבשה.

אבל "מגן דוד דרום" מתרחשת בפריפריה, ולכן אפשר להמשיך ולמחזר קלישאות וסטריאוטיפים. הפריפריה מצחיקה? ברור: חיים בה אנשים שסובלים מפיגור סביבתי. בתחנת מגן דוד דרום אין מחשב, כי הוא קרס להם כשהורידו סדרות. ואת המפתח הרזרבי לאמבולנס תקעו בפריזר, וצריך לחצוב אותו מתוך בלוק קרח. כשהמנהל הבכיר, נלעג מעצם היותו קשיש, נוזף בבנו הסטודנט לרפואה בתל אביב על הרגליו, הוא מדבר על "הבוהמה שיושבת כל היום בכסית ושותה גזוז", ואז המבוכה נהפכת לרצון לכבות את המכשיר ולשכוח שהיתה סדרה כזאת, ובה מישהו חשב שהמשפט הזה יצחיק, כי נורא מצחיק לשים אותו בפיו של קשיש פריפריאלי קלולס שכידוע אינו מחובר למתרחש בעולם האמיתי. הוא לא יודע כי אחרוני ה"בוהמה" נצפו ב"כסית" בסוף האלף הקודם. אבל חכו, יש גרוע מזה: פרק שלם מוקדש לכליה המיועדת להשתלה שהלכה לאיבוד כשהפרמדיקים שכחו את הצידנית איפושהו, והיא בכלל מיועדת לילד נורווגי בקפריסין ולכן מסוק וטייס ממתינים לבואה, אבל בינתיים אפשר לצלם סלפי עם ברכה למושתל, ויעל ששרה בפרק הראשון פוצחת בברכה בנורווגית רהוטה פתאום, סתם כך כי אפשר — והמבוכה נהפכת לכעס.

ב"שמש" העתיקה הבינו טוב מזה את הצורך באמינות פנימית בקומדיה, ושיש גבול דק ובלתי נראה בין היכולת להביא למסך כל מה שמתחשק ליוצרים לבין הצורך להמשיך ולשכנע את הצופים שאיכשהו, הסיפור אמין. הצופים הרי לא מטומטמים, בין אם הם מתגוררים בסמכיות לים המלח או בצנטרום של הפיילה, וכל יום הם רואים פרמדיקים יעילים, רציניים וחדורי תחושת שליחות ממלכתית על המסך, מספרים בחדשות על אסונות. משם צריך להתחיל ולגזור את הדמויות, ואחר כך צריך לבלות זמן רב בתחנת מגן דוד כדי להבין שאכן מתרחשות בה שלל סיטואציות קומיות עד מקבריות, אבל לא מוקצנות ומופרכות כמו הבדיחה שחוזרת על עצמה ביותר מדי וריאציות וממנה עולה שלפרמדיקים דחוף יותר לאכול קבב רומני מאשר להציל איש בהתקף לב. או לנסות לקצור כליה פתאום, באמצע המדבר, עם לדרמן חלוד.

מתוך מגן דוד דרום. אין דבר מצחיק פחות מנאום פרוגרמטי ומתנשא

כלל בלתי כתוב בקומדיה כמו בטרגדיה: לעולם אין להכביר בנאומים או בהטפות. אין דבר מצחיק פחות מנאום פרוגרמטי ומתנשא של סיידקיק מוסרני, אלא אם כן המוסרנות מלווה בהתנהגות הפוכה של הנואם. דמותו של עידו, הסטדונט לרפואה שמגיע מתל אביב לסייע לתחנה שקפאה בזמן ועל הדרך נואם לכולם על מוסר וצדק, חילוניות ברוכה ואתיקה רפואית, היא דוגמה מצוינת למה שאסור לעשות בקומדיה. אני מניחה שהוא ימשיך לנאום ולככב בפרקים הבאים, וחבריו לקאסט ימשיכו לעמוד שם ולשרשר דיאלוגים מופרכים ומוקצנים, כתובים בחוסר הבנה לתזמון ומבוצעים בחוסר חן. מצטערת, מדובר במוות מוחי. חמצן כבר לא יועיל כאן, גם לא בלון ענק של גז צחוק.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ