דמעות של אם פלסטינית אינן שוות לדמעות של אם יהודייה. כך, כל האמת על המסך

הדיון בכאן 11, שאמור היה להיות על ההיבט האנושי וסבלם של שני הצדדים במלחמה, הפך תוך רגעים בודדים למופע דוחה של צדקנות והתקרבנות חסרת מודעות עצמית בכיכובה של הכתבת הפוליטית של עיתון גלובס, שירית אביטן כהן

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שירית אביטן כהן. נפש מתבצרת מאחורי תודעת העליונות היהודית
שירית אביטן כהן. נפש מתבצרת מאחורי תודעת העליונות היהודיתצילום: צילום מסך מתוך : ח

בשעת לילה מאוחרת, אחרי ערב רווי אמוציות ולינץ' שהתרחש אל מול מצלמות הטלוויזיה ובשידור חי ממש, התכנסו באולפן של רומי נוימרק בכאן 11 ארבע נשים ושני גברים שהיו אמורים לסכם את היום. השינוי המרענן משידורי הגל הפתוח ברוב שעות הימים האחרונים היה שמהאולפן נעדרו כל מני ביטחוניסטים במיל' או בהווה, שדיברו שוב על כמה חזק צריך להכות את החמאס כדי "שלא יעשו את זה שוב" — כי זה הרי עבד יפה כל כך בפעמים הקודמות. הפעם הדיון אמור היה להיות על ההיבט האנושי של המלחמה הכפולה שמתרחשת עלינו, מלחמת אזרחים ומלחמה עם עזה. אבל תוך רגעים בודדים, זה הפך למופע דוחה של צדקנות והתקרבנות חסרת מודעות עצמית בכיכובה של הכתבת הפוליטית של עיתון גלובס, שירית אביטן כהן.

לצורך הדיון הובא לאולפן פרופ' יורם יובל, שדיבר על ההתפרצות הנוכחית של הסכסוך הישראלי־פלסטיני במונחים רפואיים, והשווה אותה למורסה מוגלתית שנפתחת. פידה שחאדה סאלחה, חברת מועצת העיר לוד, ניסתה לספר על המתרחש בעיר — אבל את אביטן כהן זה הקפיץ. ערבים, מבחינתה, יכולים לבוא רק במצב צבירה של התרפסות, חרטה והכרת תודה.

שירית אביטן כהן אצל רומי נוימרק. ואז פרצו הדמעות

לספר איך זה נראה מהצד שלהם? לתת פנים לדמון? לדבר על הסבל והפחד של הצד השני ולא לקונן על בתי כנסת שרופים? זה כבר היה בשבילה יותר מדי. אז כמו מורה, היא החלה לנזוף. "את צריכה להתבייש בעצמך", גערה בסאלחה, "את ראית שורה ארוכה של נבחרי ציבור יהודים — בצלאל סמוטריץ', איילת שקד, מיקי זוהר, שיצאו נגד זה הלינץ' שיהודים עשו בערבים, ואת יושבת פה באולפן ולא מסוגלת להגיד מילה". כשנוימרק ביקשה ממנה לאפשר לסאלחה לדבר ללא הפרעה, אביטן כהן נזפה בה שהיא "כבר חמש דקות מנסה לשמוע ממנה מילה ואני לא רואה שאני שומעת".

מצידה השני של אביטן כהן ישבה סמאח סלאימה, פעילה חברתית ופמיניסטית פלסטינית ישראלית, שדיברה על אובדן החיים בשני הצדדים, על הילדים שמתו בעזה ועל הילד שמת בשדרות, והביעה זעזוע ממעשי הלינץ' ברחבי הארץ. "את בעד רצח של יהודים?" זעקה אביטן כהן כלפי סלאימה, שסירבה לאבד את קור הרוח. "אני נגד רצח של יהודים ושל ערבים", אמרה, "אתם לא רואים שנרצחו בעזה 65 בני אדם". לכנות ערבים בני אדם? זה כבר היה באמת יותר מדי בשביל אביטן כהן. "נרצחו שם מחבלים!", היא צעקה, "ילד בן שש שנרצח בממד, עליו אנחנו נדבר! אני מפחדת להיות ליד אדם כמוך שמדבר על דו קיום ומסרב לגנות!" סלאימה שוב עמדה בסירובה להיגרר לדיון השטחי של גינויים מן הפה אל החוץ. היא ביקשה לדבר על המהות.

אבל אם יש משהו שאביטן כהן וחבריה למחנה חוששים מפניו, זו המהות. שכן המהות מנוגדת לאגדה העממית שמספרים כאן ביתר שאת מתחילת סבב הדמים הנוכחי. אגדה שבה היהודים הם טובים, נעלים מבחינה מוסרית (וגם מכל בחינה אחרת), תמימים ומסכנים וסובלים, והערבים הם רצחניים וטרוריסטים. בשלב הזה אביטן כהן שלפה את קלף סתימת הפיות האולטימטיבי — דמעות וקינה על חורבן הבית. "אסור שאלימות כזאת תצא תחת ידם של יהודים, אבל אתם פשוט איבדתם פרופורציה. חברים שלי בשדרות לא יוצאים מהממד. כבר יומיים, עם ילדים קטנים, ואתם משדרים לינץ' בודד אחד, ועושים אותו חזות הכל. מה קורה לכם? איבדתם את הרחמנות הבסיסית כלפי בני עמנו". "אני לא רוצה את הדמעות שלך ולא רוצה את הדמעות של האמא ששכלה היום שני ילדים בעזה", אמרה לה סלאימה, ואביטן כהן סיננה, "אל תשווי. מעוותת".

נוימרק ניסתה לאסוף את הרסיסים ולהגיד שבאולפן שלה אפשר לדבר על הכל וכולם יכולים להביע את עצמם, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. הנקודה הכואבת נחשפה במלוא עוצמתה, והתברר שוב שהבעיה אינה הסדרי ביטחון, כמויות טילים או הרתעה צבאית. חוט עבה ואדום נמתח בין השטח הבוער והלינץ' ברחובות, לבין האולפנים שבהם יושבות נשים כמו שירית אביטן כהן, שאינה אספסוף נבער, לכאורה, אלא כתבת בכירה. כזו שהתודעה שלה נחסמת ברגע שמישהו מנסה לחלץ את הפלסטינים מתפקידם כאיש הרע בסרט, בתודעת הנרדפות ההיסטורית שבה היא חיה, או ברגע שמישהו מערער על עליונותו של הגזע היהודי. אסור להשוות, אומרת אביטן כהן. דמעות של אם פלסטינית אינן שוות לדמעותיה של האם היהודייה. כך, כל האמת בפרצוף.

וזה בדיוק האסון של חיינו. כמות האנשים שחושבים כמו שירית אביטן כהן הגיעה למאסה קריטית. הם מסתובבים ברחובות עם אלות וחיוך מטומטם, והם יושבים בכנסת ובאולפני הטלוויזיה. אזניהם אטומות וליבם גס, והפחד שורק להם כמו רוח קרה באוזניים. הנפש מתבצרת מאחורי תודעת העליונות היהודית, ושוב דבר בלתה. זהו טיפול השורש שעד שלא נעשה אותו, גם גשם של פצצות על עזה לא יציל אותנו מעצמנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ