ביי ביי לשוטר האפל והרוצח הפסיכופט. באנו לעשות כיף

בזמן שהטלוויזיה האמריקאית מתמסרת בהנאה לנוסטלגיה עם רימייקים ותחיות של סדרות־עבר, נטפליקס עדיין מגששת את דרכה בין הניסיון למתג את עצמה כטלוויזיה חדשנית לקהל צעיר ומעודכן, ובין הניסיון להתרחב עוד יותר ולהגיע לצופים שלא מוצאים שום דבר רע בטלוויזיה המסורתית. קהל שזוכר, ואולי מתגעגע לימים שבהם קומדיה היתה קומדיה, לעלילה היו חוקים ברורים ולא היית חייב לזכור מה קרה בפרק הקודם כדי להבין את הפרק הבא.

לאקלים הטלוויזיוני הזה מגיעה "השוטר הטוב" (The Good Cop), שעלתה בנטפליקס ביום שישי האחרון. הסדרה האמריקאית, בכיכובם של טוני דנזה ("מי הבוס") והמוזיקאי והשחקן ג'וש גרובן, מבוססת על הסדרה הישראלית שיצרו האחים ארז ותומר אבירם ל"יס" בקיץ 2015. הרימייק עבר שינויים מרחיקי לכת מהגרסה המקורית. אין בו כוכב ילדים בתחפושת חציל, בת זוג לסבית וגם לא אם טובת לב. השוטר שבמרכז הסדרה אינו חם מזג ועל שולחן מפקד התחנה (מפקדת בגרסה החדשה) לא נערמות תלונות נגדו. מה שנשאר אם כן, היא מערכת היחסים בין אב פרוע שמכופף את החוקים ובין בנו הצייתן והמוסרי.

הגרסה האמריקאית לא מתיימרת להיות עילוי טלוויזיוני. היא "סדרה של פעם" במובן הבינוני של הביטוי, שמחזיר לימים שבהם הטלוויזיה הסתפקה בלהעביר את הזמן עם בידור "פרווה" קליל וחביב. ברמת התוכן, גם אין סיבה שהסדרה תמצא בית דווקא בנטפליקס, כי אין בעלילתה שום דבר שהולם צפיית בינג'. גם לא ממש משנה באיזה סדר תצפו בפרקים ואף אחת מהדמויות לא מתפתחת או משתנה לכל אורך העונה.

אלא שכנגד כל הסיכויים, "השוטר הטוב" מתגלה כקומדיית פשע פרוצדורלית נעימה לצפייה — שאף נושאת בגאווה את היותה מיושנת וצפויה.

יוצר "מונק", אנדי ברקמן, מכוונן לנוסטלגיה מהרגע הראשון, עם פתיח ובו תמונות ישנות ועיתונים מודפסים, מוזיקת ג'ז עדינה ועם השחקן הוותיק טוני דנזה בתפקיד הראשי. הסדרה גם נסמכת לא מעט על קסמם האישי של דנזה בדמות האב וגרובן כבנו. האב הוא בלש לשעבר, שנתפס בעבירות שביצע ונדון לשבע שנים מאחורי הסורגים. לאחר ששוחרר, נדרש ממנו לגור יחד עם בנו, גם הוא בלש במשטרה. לעומת האב הקולני והפלרטטן, הבן הוא קפדן, דבק בחוק היבש ואוהב לחזור על המוטו "אתה שובר חוק אחד, שברת את כולם".

• המוזיקאי ג'וש גרובן יככב בגרסה האמריקאית לסדרה הישראלית "השוטר הטוב"
• "השוטר הטוב": סאטירה על המשטרה הישראלית, או סתם קומדיה?

כצפוי מסדרת משטרה פרוצדורלית, בכל פרק מתרחש פשע משונה אחר, שכולל טיפוסים אקסצנטרים ותעלומה שנדמית בתחילה בלתי סבירה. טי־ג'יי מוביל את החקירה, והאב הסקרן מתערב או מגלה שהוא איכשהו מעורב בפרשה. בין פשע לפשע נשזרת גם תעלומה של תאונת פגע־וברח שהרגה את אם המשפחה. אין ספק שמרבית הצופים, צעירים ומבוגרים כאחד, יוכלו לפתור את הפשעים הרבה לפני צמד הגיבורים. אבל אפשר להמר שהסדרה מכוונת לתחושת הסיפוק של חובבי סדרות פרוצדורליות, שישמחו להיווכח בצדקתם בסופו של כל פרק.

יתר על כן, פתרון התעלומה שולי ביחס לסיטואציות שאליהן נכנסים במהלכו האב והבן, שמציירות את הסדרה כקומדיית "Buddy Cop" — שבמרכזה שוטרים שנאלצים לעבוד יחד חרף הניגודים ביניהם. זהו פורמט קלאסי, שטוען את היחסים בין האב ובן בהומור מיושן, אבל אפקטיבי. כך למשל, באחת הסצינות טוני מחבק את טי־ג'יי. אלא שהבן מהר מאוד מבין את פשר הקירבה, ומסיר את החולצה להראות שאין על גופו מכשיר הקלטה. את קפדנותו של טי־ג'יי מאתגר לא רק האב, אלא גם קורה, בלשית שעובדת תחתיו (מוניקה ברברו, "אנריל"). גם היא ההיפך הגמור ממנו והסדרה מתאמצת הרבה יותר מדי ליצור מתח מיני בין השניים.

צופים רבים ירתעו כנראה מהנוסחאות הצפויות של "השוטר הטוב", ואי אפשר להאשים אותם. אבל אחרים יזהו מיד את הטון החמים והנוסטלגי, שיחד עם הכימיה בין השחקנים והפרקים הקצרים יחסית, מסייעים לה להתרומם. במובן הזה, היא קולעת למטרתו של היוצר, ברקמן, שסיפר שהוא מבקש לרענן את טרנד סדרות השוטרים האפלות והאלימות עם קומדיה שובבה וידידותית לכל המשפחה.

"כל כך הרבה דרמות משטרה מציגות עלילות אפלות ופרובוקטיביות", אמר ברקמן בהכרזה על הסדרה. "בכולן רוצחים פסיכופטים עם הפרעה מינית, ושוטרים בעלי אישיות שסועה, פגומה וקודרת. כולן מתמודדות עם הנושאים הבוערים ביותר של ימינו, ואני צופה בכל אחת מהן! אבל הסדרה שרציתי ליצור היא קומדיה ידידותית וחמימה, שחוגגת פתרון תעלומות בטעם של פעם".