בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שבע בום: הסדרה הדוקומנטרית "7 אפ" חוזרת

משתתפי הסדרה של מייקל אפטד, המתעדת את גיבוריה מדי 7 שנים, כבר בני 56. האם יש בה עניין בעידן של אינפלציה בתיעוד העצמי?

2תגובות

בראיון ל"גלריה" לפני שבע שנים - לרגל עליית הפרק "49 אפ" בסדרת סרטי התעודה "אפ" - סיפר הבמאי מייקל אפטד כי החל לצלם פרויקטים דומים בארצות הברית ורוסיה. הסדרה המקורית היא פרויקט רב רושם, המלווה 14 בריטים מאז היותם בני שבע בדילוגים של שבע שנים. צפייה בו מעוררת גם התבוננות פנימית.

הפרויקט החל כסרט חד פעמי. ב-1964 צילם במאי התעודה פול אלמונד פרק בסדרה "עולם בפעולה" על 14 ילדים בני שבע באנגליה, המשקפים את מצב האומה. אחד מעוזרי ההפקה שלו היה מייקל אפטד, אז בן 22 ולימים במאי הוליוודי ("גורילות בערפל", "בתו של כורה הפחם", "העולם אינו מספיק").

שבע שנים אחרי שידור הסרט החליט אפטד לפגוש שוב את הילדים, לסרט "שבע ועוד שבע". משם צמח הרעיון לסדרת התעודה רחבת ההיקף בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי, "אפ". מאז הבמאי נפגש עם המרואיינים מדי שבע שנים ויוצר סרט המתעד את התפתחותם. ב-13 במאי ישודר באנגליה הפרק השמיני בסדרה, "56 אפ". בישראל הוא ישודר כנראה ביס דוקו, אך עדיין לא ידוע מתי.

 

הפרויקטים החדשים שאפטד החל לצלם במילניום השלישי מתקבלים אחרת לגמרי בנוף הטלוויזיוני, הן אצל הצופים והן בקרב המשתתפים. "כשאני משווה בין הפרויקט האמריקאי לבריטי", אמר אז אפטד, "אני מגלה שהילדים בפרויקט החדש יותר רגועים, משוחררים ובטוחים בעצמם. אני חושב שזה לא משום שהם אמריקאים, אלא מכיוון שנולדו בשנים האחרונות. זה עניין דורי. קל יותר להיות ילד היום".

הוא מודה שאילו היה מתחיל לצלם את הפרויקט בבריטניה בת זמננו, היה בוחר ביותר בנות (בפרויקט המקורי יש ארבע בנות ועשרה בנים) והיה מקפיד שיהיה רב-תרבותי ורב-גזעי (בפרויקט המקורי סיימון הוא היחיד שאינו לבן). הבדל משמעותי אחר, אפשר לנחש, הוא לא רק שהילדים משוחררים ובטוחים בעצמם, הם גם מרגישים מאוד בנוח עם מצלמות ועם תיעוד עצמי.

היום - עם טיים-ליין בפייסבוק וטכנולוגיות צילום זמינות - כל ילד במערב יכול להיות מושא לתיעוד (בליווי תמונות אינסטגראם למראה נוסטלגי). בעולם של היום אין צורך בסרט תיעודי בשביל להציץ לחיים של אחרים. זה עולם שבו הפרטי הוא הציבורי, שאזרחיו הצעירים יתקשו להבין את הרתיעה שמשתתפי "אפ" מפגינים מהתיעוד.

כל אחד מהם בא מרקע שונה - למעשה אחת המטרות של הסדרה היתה לבחון אם מעמד חברתי שאליו נולדים מכתיב את מסלול החיים - אבל כמעט כולם אומרים שהצטערו על שנבחרו להשתתף בסדרה. רוב המרואיינים מביעים כלפיה מיאוס או מבוכה ואפילו כועסים על אפטד.

"חלקם כועסים על הוריהם ועל בית הספר שדחפו אותם להשתתף בסדרה", אמר אפטד. "בשלב הראשון, כאשר נידבו אותם, איש לא תיאר לעצמו שזה יתפתח לממדים מפלצתיים שכאלה". בפרק האחרון, ששודר לפני שבע שנים, המרואיינים בני ה-49 נשאלו על מקומו של הפרויקט בחייהם. טוני - שחלם להיות רוכב סוסים מקצועי, אבל התפשר על נהיגה במונית - הודה שלעתים נהנה מההתערבות. בעקבות הסדרה אף נכתב מחזה על חייו.

כל היתר, במיוחד הנשים, לא אהבו את הפלישה לחייהם. ניק אומר שהשאלות של הבמאי גרמו לו מבוכה ואי נעימות, "עוד לפני שאני חושב על המיליונים שצופים בזה". אף על פי כן, הם המשיכו לשתף פעולה. מבין 14 המרואיינים רק שניים פרשו מהפרויקט בשלב מוקדם: פיטר (שאיבד את משרתו כמורה לאחר שהתבטא בסדרה נגד ראש הממשלה אז, מרגרט תאצ'ר); וצ'רלס, אחד משלושה תלמידים סנובים בבית ספר פרטי, שלמרבה האירוניה נהיה מנהל מחלקת סרטי תעודה של ערוץ 4 הבריטי. סיימון נעדר מהסרט על גיל 35, אך חזר בסרט הבא; בגיל 49 סוזי הודיעה שלא תשתתף בפרקים נוספים; יהיה מעניין לראות אם עמדה בדיבורה (ההפקה שומרת בסוד על פרטי הפרק החדש).

ג'ון, אחד מהילדים העשירים - שכבר בגיל שבע חזה במדויק את מסלול הלימודים והקריירה שלו - אמר בפרק הקודם שהפרויקט הוא "כמו תוכניות ‘האח הגדול'. ריאליטי משודרג שבו רואים אנשים מזדקנים, מאבדים את שיער ראשם ומשמינים. זה מרתק, אבל איני בטוח שיש לזה ערך", הוסיף.

כמו רומן

כבר ב-2005 ניכר שינוי ביחס של הקהל למצלמה ולמושאי הצילום. הריאליטי שהתמקד באנשים אנונימיים - ממש כמו סדרת "אפ" - הפך את הפרויקט לייחודי פחות. באותו ראיון ל"גלריה" הסביר אפטד את ההבדלים המשמעותיים בין הז'אנר החדש לפרויקט השאפתני שלו, שבבסיסו ניסיון לבחון את המימרה הישועית "הב לי את הילד עד גיל שבע, ואראה לך את האדם": "מעולם לא נעשתה סדרה כה נגישה, שכל כך הרבה אנשים הזדהו אתה", אמר. "היא מאפשרת התבוננות בהתפתחות של דמויות, התבגרותן והשינוי שחל בהן, כמו ברומן.

"אני חושב שההשוואה ל'אח הגדול' אינה במקום. אני לא ממציא מצבים, לא מכניס אנשים לסיטואציות מופרכות, אינני מתערב בחייהם. הם חיים את חייהם ואני מבקר אותם בכל שבע שנים". עם זאת, בין משתתפי הפרויקט נוצר קשר שלא היה מתקיים בלעדיו: ברוס איפשר לניל להתגורר אתו תקופה מסוימת. "ניל וברוס התחברו אחרי שהכירו בסדרה, אבל לי לא היתה שום כוונה לחבר ביניהם. זה היה תוצר לא מכוון של הפרויקט", אומר אפטד.

השקט שלפני 49

בתחילת "אפ" הילדים קטנים ומצולמים בשחור-לבן; אחר כך הם בני עשרה מגושמים שכבר צולמו בצבע; מבוגרים צעירים בעלי תסרוקות מצחיקות; ומבוגרים צעירים פחות עם פחות שיער - הקמילה מעבר לפינה.

צפייה בפרק שבו המרואיינים היו בני 42 הובילה למסקנה שהחיים נעשו קלים יותר ככל שהשנים חלפו. הצעירים העצבניים, המעשנים בשרשרת והמבולבלים בני ה-28, נרגעו בינתיים. רבים מהם התגרשו. לדברי אפטד, זה משקף את אחוזי הגירושים במציאות. אבל בפרק שבו הם בני 49, השקט מתערער. "רמת החרדה עולה", אומר אפטד, המבוגר ממצולמיו ב-15 שנה. מעניין אם בפרק החדש יתמודדו עם אובדן ואבל. בעיניו, השוני וההתפתחות האלה הם סוד הקסם של הפרויקט.

"כל סרט שונה מקודמו", הוא אמר. "תמיד הדאיג אותי שהפרויקט ישעמם את הצופים ברגע שמיצו את העניין בשינוי הפיסי. גיליתי שהעניין בסדרה נהיה יותר רגשי ככל שהצד הפיסי הצטמצם". מסקרן מאוד לראות אם בגיל 56 - כאשר הפרויקט כבר אינו ייחודי והמעקב אחר אנשים מהשורה הוא עניין שבשגרה - גם המשתתפים יאבדו מייחודם.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו