שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הסדרה החדשה של תסריטאי "הבית הלבן"

עיתונאות אידיאליסטית ונטולת הומור מוצגת ב"חדר חדשות" שכתב ארון סורקין. האם היא תצליח כמו "הבית הלבן" או תיכשל כמו "סטודיו 60"?

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

מי שנשענים יותר מדי על מידע טלוויזיוני כדי להבין את העולם, ורבים מאתנו כאלה, צפויות להם הפתעות בחיים: לידות, למשל, מצריכות סדינים קרועים וקערת מים חמים ולא תמיד הן כוללות התקפלות מיידית מצירים; וילדים אינם מדברים בשורות מחץ (עד שהם מתחילים לצפות יותר מדי בערוץ דיסני).

כך קרה, למשל, גם למי שהגיעו לעיתונות בשנות ה‑80 כשהם מצוידים בדימויים מהסדרה עטורת הפרסים "לו גראנט", על מערכת העיתון הבדיוני "לוס אנג'לס טריביון". אלה נתקלו בפער גדול בין המציאות לבדיון: במקום מכונות כתיבה מתקתקות בחלל גדול ושוקק של בוהמיינים חדורי חזון וחוצפה, נמצאו ­ לפחות במערכת חדשות אחת של עיתון שכבר אינו קיים ­ אנשים צעירים בחדרים דלים בריהוט וציוד, המכבים את הסיגריות שלהם בכוסות מפלסטיק, ומסמנים בטיפקס את הכיסאות שלהם כדי שחבריהם לא יגנבו להם אותם.

הצופים בסדרה החדשה של ארון סורקין, "חדר החדשות", העולה בארצות הברית בערוץ HBO ביום ראשון הקרוב, ובערוץ "יס או" בישראל בשבת אחר כך, ישגו עוד יותר באשליות אם יניחו כי מישהו במערכת של מהדורות דפוס או טלוויזיה יוצא במניפסטים חוצבי להבות על מהות הסיקור העיתונאי, כפי שקורה בסדרה החדשה הזאת. מה שכן, המערכות היום בהחלט עומדות בסטנדרט העיצובי הנדרש.

"חדר החדשות", של התסריטאי ואשף המלים ארון סורקין ("הרשת החברתית"), בן 51, שלא כתב לטלוויזיה זה שש שנים, היא סדרת כבלים חדשה שבמרכזה שדרן הטלוויזיה ויל מקאבוי (ג'ף דניאלס, "שושנת קהיר הסגולה" ו"חיים בין השורות"), מי שנחשב במשך השנים לג'יי לנו של מגישי החדשות ­ כלומר, איש המרצה את כולם ונשמר שלא להביע את דעתו. בתחילת הסדרה מופיע מקאבוי בדמות קריין חלול, הדומה לדמות שגילם ויליאם הארט בסרט המכונן "משדרים חדשות".

אלא שכבר בפרק הראשון של הסדרה הוא מחליט לומר את אשר על לבו, ומאותו רגע הכל מתהפך. בזכות המפיקה הדעתנית שלצדו, בעלת השם שנשמע כפסבדונים, מקנזי מקהייל (אמילי מורטימר, שהיטיבה לשחק את חברתו השבירה של אלק בולדווין ב"רוק 30"), הם יוצאים לעשות מהדורת חדשות משמעותית, שאינה נשלטת על ידי רייטינג ואינטרסים של בעלי ממון. המהדורה החדשה תהיה אידיאליסטית לחלוטין. הקהל יודע זאת משום שבכל רגע נתון אחת הדמויות, זו של התחקירן הכי זוטר או של המפיקה הכי בכירה, תפצח בנאום מהסוג שאד מורו בכל שנותיו כעיתונאי ניסה לנסח (העיתונאים מורו, וולטר קרוקנקייט וטד קופל משולבים בכתוביות הפתיחה של הסדרה ­ כרמז לימים טובים שנשכחו).

השאלה הנשאלת היא האם הסדרה החדשה הזאת תהיה הצלחה כמו "הבית הלבן", הסדרה על יועצי הנשיא האמריקאי ששודרה בין 1999 ל‑2006 וגרפה על הדרך 26 פרסי אמי, או שהיא תהיה כישלון כמו "סטודיו 60" ­ סדרה על אחורי הקלעים של תוכנית מערכונים, שעלתה בקול תרועה וירדה אחרי עונת שידורים אחת בלבד, כאשר "רוק 30", שעלתה לאוויר יחד אתה ועסקה בנושא דומה (אבל בהומור), הותירה אותה בענן של אבק. בטקס חלוקת פרסי התסריטאים של 2007, שנה אחרי ששתי הסדרות עלו וזו של טינה פיי גברה על זו של סורקין, אמרה פיי, יוצרת "רוק 30": "שמעתי שאהרן סורקין נמצא בלוס אנג'לס, והוא לובש בדיוק אותה שמלה כמו שלי, רק ששלו ארוכה יותר ולא מצחיקה".

בראיון ל"ניו יורק טיימס", לקראת עליית סדרתו החדשה, נשאל סורקין אם גם "חדר החדשות" עלולה לטבוע "בעיסוק העצמי שליווה את 'סטודיו 60', שבה אחורי הקלעים של תוכנית מערכונים נהפכו זירה לכל דיון אפשרי, מסובלנות דתית ועד המוסריות שבמשא ומתן על בני ערובה". סורקין השיב כי זה אכן הסיכון הגדול ביותר של הסדרה, ושהוא צריך שהדמויות שלו "ייכנסו זו בזו ויחיו בעולם האמיתי". עוד הוסיף: "יש להם דעות מוצקות, וכדי שתהיה סצינה צריך ששני אנשים יתווכחו זה עם זה". בראייה לאחור, הוא חושב ש"סטודיו 60" היתה בעלת רעיון טוב, אבל היא כשלה "בגלל הביצוע שלי".

כולם מטיפים

לפי ארבעת הפרקים הראשונים של "חדר החדשות", שנדמה כי מרב תקציבה הופנה לסורקין עצמו, כי רובה מצולמת בתוך המערכת של "חדר החדשות", נראה שגם הסדרה החדשה הזאת ­ כמו השמלה הדמיונית של סורקין ­ מתאפיינת באריכות ובהעדר הומור. כמו "סטודיו 60", היא מתארת את אחורי הקלעים של סדרת טלוויזיה וכמו בסדרה ההיא, בנוסף לכל גילויי-הדעת שהדמויות שוטחות על ימין ועל שמאל ברצינות תהומית, ישנה עמדה ליברלית אמריקאית, שהיא ביקורתית מחד למיינסטרים השמרני, אך בה בעת טופחת בפטריוטיות על השכם החבוטה של המעצמה.

בפרק הראשון נשאל ויל האם ארצות הברית היא המדינה הטובה ביותר בעולם (ועל כך הוא משיב בהסבר דידקטי מפורט ומנוסח לעילא, המוגש בקצב מסחרר שמאפיין את כל דמויותיו של סורקין, בליווי מוסיקה המנונית המתגברת בקרשנדו ענק לקראת הפואנטה המפעמת בלב). בסוף הפרק השלישי נאמר "אלוהים ברך את אמריקה". זה לא נאמר באירוניה, כי בין כל התכונות שסורקין התברך בהן ­ ובאמת שהתברך בהרבה, הוא יודע לרתק ולסחוף ­ האירוניה אינה מופיעה (אף שב"ספורט באוויר", תוכנית אחורי הקלעים הראשונה שלו על מהדורת ספורט ששודרה מ‑1998 עד2000, שהיה לה קהל מצומצם ואוהד, היה הומור).

השחקנים של הסדרה הם, כמו תמיד, מיומנים וטובים, נדרשים לשליטה בסורקינית ­ כלומר, הם רהוטים ואידיאליסטים (כולם, כמו סורקין, תורמים לנשיא ברק אובמה ולמפלגה הדמוקרטית זה שנים). את צ'ארלי, הבוס של ויל, מגלם סאם ווטרסטון, ששיכנע כליברל לאומני במשך שני עשורים ב"חוק וסדר", בתפקיד התובע ג'ק מקוי. ואילו את בעלת הבית, העומדת בראש תאגיד התקשורת שאליו משתייכת התוכנית, ועונה לשם ליאונה לאנסינג, מגלמת לא אחרת מאשר שחקנית הקולנוע ג'יין פונדה (בדיחה פנימית על התפקיד האמיתי שמילא בעלה לשעבר טד טרנר, כשדמותה שלה מזכירה את זו שגילמה ננסי מרצ'אנד ­ לימים אמו של טוני סופרנו ב"סופרנוס" ­ בדרמה "לו גראנט", שגילמה אז את מרגרט פינצ'ן).

באחת השיחות בין ליאונה לצ'ארלי היא מתחננת "אל תטיף לי", אך לשווא. בסדרה זו כולם מטיפים זה לזה, ויחד מטיפים לצופים. הסדרה עוסקת במצב התקשורת והעיתונות, נושא הקרוב מאוד ללבם של מעטים מדי. לתוכנית קוראים "ניוז נייט", בדומה ל"ספורטס נייט" מ"ספורט באוויר". הערוץ שהיא משדרת בו נקרא ACNולפעמים רשת החדשות האמיתית בעלת השם הדומה, CNN, גונבת לתוכנית מרואיינים (סי-אן-אן היא זו שבחודש שעבר קבעה את שיעור הצפייה הכי נמוך בתולדותיה).

טוענים שהתוכנית הבדיונית של סורקין שואפת בכלל להיות כמו רשת MSNBCומבוססת על תוכניתו של קית אולברמן ועליו בפרט. המפיקה מקנזי היא אחד השופרות של סורקין. דמותה מתנגדת בתוקף לכך שרייטינג יכתיב תוכן ­ אחת הסוגיות המטרידות עיתונאים באשר הם; מקנזי מצהירה שהיא "מעדיפה לעשות תוכנית טובה למאה צופים מאשר תוכנית גרועה למיליון". עוד היא אומרת, כי "היתרון בכך שהצוות צעיר וחסר ניסיון זה שהוא צעיר וחסר ניסיון ­ הוא עוד לא יודע לעשות חדשות בצורה גרועה".

בהזדמנות אחרת נאמר בעיניים בורקות "עליך להיות קולה של  האמינות". ויל אכן נדבק בחיידק האמינות העיתונאית, והפרק השלישי של הסדרה כולל נאום של ריצ'ארד קלארק, יועץ הבית הלבן ללוחמה בטרור של הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש, שהתנצל בפני האמריקאים על חלקו של הממשל באסון התאומים. ויל מתנצל באופן דומה על כך שהתקשורת כשלה בתפקידה להשכיל את הציבור בחברה דמוקרטית. מה שהם אומרים ראוי לכל שבח, רק חבל שלכל אמירה מתלווה אתנחתא שנועדה למחיאות כפיים. וגם ההכרזות לא תמיד מעוררות הערכה: כך למשל כשוויל אומר לכתבת רכילות שהיה מכבד אותה יותר אילו היתה סוחרת הרואין.

תיאור היחסים בין העובדים פחות הצהרתי אך גם הוא חורק. מקנזי היא גם אהובתו לשעבר של ויל מקאבוי. בין השניים עבר חתול שחור, וכבר בפרקים הראשונים של הסדרה נודע מהו. הטיפול בפן הרומנטי, ובדמויות הנשיות בכלל, כמו תמיד אצל סורקין, לוקה בחסר. קשה להעלות על הדעת שהמפיקה הכה שאפתנית, דעתנית ונחושה היא כה עילגת ומוגבלת בתחום היחסים.

עלילת המשנה של הסדרה ­ בין מאגי, העוזרת מפיקה של ויל ושני המפיקים האחראים עליה, דון וג'ים (אליסון פיל, תומאס סדוסקי וג'ון גלאגר הבן בהתאמה), משחזרת פחות או יותר את היחסים מהסרט "משדרים חדשות" וכן את אלה ב"השעה", הדרמה הבריטית המצוינת משנה שעברה, בכיכובו של דומיניק וסט ("הסמויה").

ואם כבר מזכירים את "הסמויה", נדמה שכמו בסדרה המופתית ההיא של דייוויד סיימון, גם סורקין חושב שאפשר למלא באמצעות דרמה טלוויזיונית את התפקיד שהתקשורת זנחה. אלא שסיימון, עיתונאי לשעבר של "בולטימור סאן", נדרש למצב העיתונות, מערכות עירוניות ומוסדות עירוניים מתפוררים, דרך סיפור שהיה מספיק פרטי ובדיוני כדי להעמיק בו, ומספיק אוניברסאלי כדי להזדהות אתו. ואילו "חדר החדשות" מתרחש לפני שנתיים בערך, "בעבר הקרוב", כהגדרת היוצר, ב‑23 באפריל 2010, והוא משחזר אירועים אמיתיים כמו דליפת הנפט במפרץ מקסיקו וההתנערות של BP, כמו המעורבות של האחים קוך בתנועת "מסיבת התה" וכמו ההתנקשות בחברת הקונגרס גבריאל גיפורד. אלה נושאים ספציפיים מדי, אמריקאיים מאוד וגרוע מזה ­ הם לוקים בחטא הכי גדול של עיתונות: אלה חדשות ישנות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ