שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

למה סדרות משטרה, כמו השוטרים עצמם, באות בזוגות

לרגל עלייתה של "סאותלנד", עשרה צמדים של סדרות שהן הלחם והחמאה של הטלוויזיה האמריקאית ולכן גם של הצופים הישראלים

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רותה קופפר

"9,800 שוטרים עובדים בלוס אנג'לס, אחראים לאוכלוסייה של ארבעה מיליון בני אדם", נאמר בתחילת הסדרה "סאותלנד", שעלתה ביום שלישי שעבר בהוט-זון לשידור יומי וארבע עונות שלה כבר שודרו בארצות הברית. למה מעט כל כך שוטרים על שטח גדול כל כך? כי כל היתר נמצאים בטלוויזיה. סדרת המשטרה היא הלחם והחמאה של הטלוויזיה האמריקאית. במשך השנים חלפו בחדרי החקירות הטלוויזיוניים דמויות רבות כל כך, שמספרן ודאי גבוה מזה שבחדרי החקירות של משטרת לוס אנג'לס. למעשה, כאשר החליטו לבטל את "חוק וסדר", הסדרה האם של מערכת הפשיעה, נאמר כי בניו יורק, שבה היא מתרחשת, יש הרבה פחות פשעים מאשר בסדרה.

כל קלישאות השוטרים כבר מוכרות לצופים: השותף של השוטר קרוב לו מאח, רוצחי שוטרים נרדפים ביתר שאת מרוצחים אחרים, וכאשר חשוד נחקר ואין לו עורך דין זה לא מבשר לו טובות. עוד יודעים כולם כי יש להישמר מתרגיל "השוטר הטוב והשוטר הרע", האחד מנסה להוציא ממך הודאה בדרכי נועם, האחר בכעס ולפעמים באלימות.

גם את סדרות השוטרים אפשר לחלק לטובות ולרעות. רשימה אחת לא תכיל את כולן. בזאת יוזכרו עשרה צמדים (כי שוטרים מגיעים תמיד בזוגות) של טוב ורע כאלה ­ כלומר סדרה טובה וסדרה רעה. הסדרות האלו ­ כמו "סאותלנד" העכשווית ­ יהיו אמריקאיות בלבד. בלשים משטרתיים אנגלים כג'יין טניסון מ"החשוד העיקרי", אדם דלגליש מ"כסו את פניה", יציר דמיונה של מחברת המותחנים פי-די ג'יימס, או ג'ון לותר מ"לותר" ופיץ מ"המפצח" לא ייכללו בה אם כך (לא בגרסה המקורית ולא בעיבוד האמריקאי שלה). גם לא סאגה נורן ומרטין רוד מ"הגשר" הדנית-השוודית (ולא "הקילינג" או הגרסה האמריקאית שלה), ואפילו לא השוטר הישראלי בני לוי וסדרתו "תיק סגור".

בגלל מחסור במקום ניאלץ לוותר גם על קומדיות כמו "רינו 911", ולהסתפק בדרמות. עוד ייעדרו מהרשימה סדרות משטרתיות שגיבוריהן אינם חלק רשמי מכוחות הביטחון, ובהן "בניחוש חוקר", גם אם בקלות אפשר היה לזווג את זו עם "השוטר הרע" שלה ­- "המנטליסט", סדרה שגם במרכזה מישהו מעמיד פנים שהוא מדיום, או עם "מדיום", על אשה בעלת כוחות העוזרת למשטרה. ההסתייגות האחרונה נוגעת לסדרה "הסמויה" של דייוויד סיימון. זו אמנם עסקה בשוטרים והתמקדה בעבודתם, אך היתה יצירה מורכבת ומשמעותית לאין ערוך מכל סדרת משטרה ונמצאת בליגה משלה.

הטוב: "קולומבו". הרע: "מחשבות פליליות". שתי אלה הן סדרות דגל של תקופתן. "קולומבו", ששודרה בשנות ה‑70 (ובתפזורת עד 2003) ­ ובמרכזה עמד בלש מפוזר שניצל את יחסם המזלזל של פושעים בני המעמד הגבוה כדי ללכוד אותם ­ היתה יותר דרמה מסדרת אקשן. היא לא היתה הסדרה המשטרתית הראשונה (ודאי שלא, קדמו לה "דרגנט", "אדם 12" וכו'), וגם היום יש סדרות שבמרכזן בלש או בלשית שהם מין אנדרדוג, דוגמת "המפענחת". אבל היא היתה אחת המרכזיות שבסדרות התקופה. "מחשבות פליליות" המצליחה, משנת 2005, עוסקת בפשע ובפענוח ולא בבלש, והפשעים האלה ­ שכמעט תמיד נעשים בידי רוצחים סדרתיים ­ מתוארים עד טיפת הדם האחרונה. מידת הפירוט של הפשעים והזוועה שבהם עולה על כל דמיון, ונראית לפעמים כמטרה ולא כאמצעי לספר את הסיפור.

הטוב: "חוק וסדר". הרע: "סי-אס-איי". שתי סדרות אלה נהפכו למפעלים טלוויזיוניים והצמיחו סדרות בנות משלהן, ובעצם הן אחראיות לשגשוג של ז'אנר סדרות הנוסחה המשטרתיות. "חוק וסדר" מ‑1990 קדמה ל"סי-אס-איי" בעשור אך הסתיימה רק לפני שנתיים, אחרי 20 שנה באוויר, ושברה כך שיאי שידור. השתיים דומות בעצם הצלחתן ובתבניתיות שלהן. אך אם "חוק וסדר" עסקה רבות בחקירה ובמשפט, "סי-אס-איי" מבלבלת את המוח עם טכנולוגיה מסובכת והרבה מאוד דם, יזע וריקבון הגוף.

הטוב: "בלוז לכחולי המדים". הרע: "קופ רוק". בזכות "בלוז", סדרה משטרתית חדשנית ומרתקת, שעלתה לשידור ב‑1981 ונשארה שם שנים רבות, נחשב היוצר סטיבן בוצ'קו לקוסם. סדרת המשטרה המחוספסת הזאת ניחנה בעומק והביאה אתה מתח, מראה קולנועי ודינמיקה מעניינת בין הדמויות המרובות. כל כך הצליח לבוצ'קו הניסוי הטלוויזיוני הזה, שהחליט להפליג לניסוי נוסף. ב‑1990, שנים רבות לפני ההצלחה של "גלי", הוא ניסה להפוך סדרה משטרתית למחזמר וכך נולדה "קופ רוק". אלא שהניסוי נכשל, והסדרה ירדה מהר יותר משאפשר לזמר "זכותך לשמור על שתיקה".

הטוב: "NYPD". הרע: "מיאמי וייס". ב‑1993, כמה שנים אחרי "בלוז", חבר בוצ'קו לדייוויד מילץ' ("דדווד") ויצר סדרה משטרתית נועזת וסקסית שהיתה ללהיט. זו הציגה לקהל הצופים את השוטר אנדי סיפוויץ (דניס פרנץ) והתרחשה בניו יורק. להבדיל מקודמתה המזמרת היא האריכה ימים וירדה רק ב‑2005. דרומה ממקום התרחשותה, במיאמי, וכעשר שנים לפניה, שודרה בהצלחה (1984‑1990) סדרה נוספת שניסתה לבנות קצת על הסקס אפיל של הבלשים שלה ­ ושל עיר החוף שבה התרחשה. כמו שאין תחרות בין שתי הערים, כך גם אין בין שתי הסדרות.

"NYPD"

הטוב: "רחובות סן פרנסיסקו". הרע: "נאש ברידג'ס". ואם כבר מדלגים בין ערי ארצות הברית, הרי אי אפשר לדלג על המורדות והעליות של סן פרנסיסקו. כאן הצמד מורכב משתיים שבין הסדרות הבולטות שהוקדשו לעיר: בגרועה והצעירה שבהן (שודרה ב‑1996‑2001), כמו ב"מיאמי וייס", השתתף דון ג'ונסון. ואילו בטובה שבין השתיים פרץ לתודעה מייקל דגלאס ("וול סטריט"). בסדרה, ששודרה ב‑1972‑1976, הוא מגלם את השוטר הצעיר, בוגר הקולג' ובעל הדעות הליברליות, לצד קארל מולדן, השוטר המבוגר, בעל ניסיון של 20 שנה ברחובות.

הטוב: "רצח מאדום לשחור". הרע: "21 ג'אמפ". שתי סדרות אלה הציבו את השוטרים במרכזן. האחת, שהחלה את דרכה מלאת המהמורות ב‑1993, בבולטימור, הצליחה לזקק לכדי מופת את ההא והדא של שוטרים בדרך לזירת הפשע וסללה את הדרך ליצירת "הסמויה". השנייה (מ‑1987) תיארה כניסה של שוטרים סמויים לבתי ספר תיכוניים כמהלך לגיטימי. נכון, בסדרה הרעה הזאת צמח ג'וני דפ, אבל הטובה הביאה לנו את מליסה ליאו ואנדרה בראואר, אז אפילו בזה אין ל"21 ג'אמפ" יתרון.

הטוב: "המגן". הרע: "איש משטרה". בשנים 1991‑1996 הסתובב לו איש משפחה שמנמן וחייכן, ותוך כדי טיפול בענייני הבית הנאה הצליח גם להביא ללכידת פושעים מסוכנים ("איש משטרה"). איזו הפתעה ציפתה למי שהכיר את השוטר ההוא, בגילומו של מייקל צ'יקליס, כשזה הגיע רזה ורשע לסדרה של שון ריאן, "המגן". יצירת כבלים חדישה זו התמחתה בשבירת כללים, היא סחפה, ריתקה והפתיעה מהפרק הראשון שלה. מה עוד ש"איש משטרה" שיעממה תמיד.

הטוב: "ג'סטיפייד". הרע: "ווקר, טקסס ריינג'". גרהם יוסט יצר גיבור נפלא המרשל ריילן גיוונס (טימותי אוליפנט), בעל כובע הקאובוי, שעוצר לפני שהוא יורה רק כדי לשלוף אמירה שנונה בקולו הקטיפתי (אותו יוסט אחראי גם לסדרה משטרתית מרתקת שלא נכנסה לרשימה זו בשל הזמן הקצר ששודרה ­ "בומטאון", שבה כל מקרה פשע הובא מכמה נקודות מבט). מול גיוונס ב"ג'סטיפייד" הטובה עומד לו צ'אק נוריס, גם הוא חובש כובע קאובוי, גיבור "ווקר, טקסס ריינג'ר", ששודרה 12 שנים, בין 1993 ל‑2005. נוריס מגלם ריינג'ר (סוג של שוטר) שהוא גם מומחה לאמנות לחימה; ובהמשך גם כיכב, שלא ביודעין, בתוכנית האירוח הלילית של קונאן אובריאן כאחד משיאי הפארסה.

הטוב: "קאגני ולייסי". הרע: "אשת משטרה". הדינמיקה בין מרי בת לייסי לכריסטין קאגני היתה נהדרת, הן בבית והן בזירות הפשע. במשך רוב רובן של שנות ה‑80 איזנו שתי השותפות בין חייהן הפרטיים, השונים מאוד במהותם, לעבודתן מלאת האקשן ויצרו שפה ויחסים משלהן. עובדת היותן נשים היתה מרכזית לעלילה, ויש שרואים ב"קאגני ולייסי" ­ הגרסה הנשית של "סטרסקי והאץ'" ­ סדרה פמיניסטית, שלא היתה עלה תאנה. כעשור קודם לכן, ב‑1974, שודרה במשך כמה עונות "אשת משטרה" עם אנג'י דיקינסון, מתוך כוונה טובה ועם הרבה מאוד קלישאות.

הטוב: "המפענחת". הרע: "המפענחת: פשעים חמורים". כל כך הצליחה "המפענחת" עם קיירה סדג'וויק בראשה, שנדמה היה כי סדרת האנסמבל המצוינת הזאת, על יחידת בלשים במשטרת לוס אנג'לס, תסתדר היטב גם בלעדיה. בגרסה החדשה תופסת את מקומה של ברנדה לי ג'ונסון שרון ריידר, שנוכחותה בסדרה הראשונה היתה אולי מטרידה אבל גם מעניינת. חוץ מזה, לא השתנה הרבה לכאורה. ג'יימס דאף, שיצר את הסדרה הראשונה, כותב גם לזו, והדמויות מגולמות על ידי אותם השחקנים. אך אם בסדרה הראשונה היו הדמויות כתובות בעומק וברגישות, עכשיו הן נעשו מעין קריקטורות של עצמן. וכך, בשינוי אחד לא קטן, נהפכת סדרה אחת טובה לסדרה רעה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ