בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך השפיע המשבר הכלכלי על משתתפי הסדרה הבריטית "7 אפ"

הסוגיה הכלכלית ממשיכה לתפוס מקום מרכזי בחלק החדש של הפרויקט הדוקומנטרי רחב היריעה "7 אפ". מה השתנה בחייהם של 14 הילדים, כמעט יובל אחרי שתועדו לראשונה

תגובות

ב”49 אפ”, החלק השביעי של הפרויקט הדוקומנטרי רחב היריעה, “7 אפ”, שצולם ושודר לפני שבע שנים, אומר טוני, אחד המשתתפים בסדרה, “הכלכלה עומדת לקרוס בעוד חמש שנים, כי אנשים כמוני רק נותנים ונותנים ומישהו מקבל את זה על חשבוננו”. ב”56 אפ”, החלק הנוכחי של הסדרה השאפתנית, שישודר בשלושה פרקים ביום ראשון, שני ושלישי הקרובים ביס דוקו, שואל הבמאי שלה מייקל אפטד את אותו טוני, נהג מונית, יליד האיסט אנד, שהצליח במשך השנים לטפס קצת בסולם המעמדות, איך ידע לנבא את המשבר הכלכלי. הוא אומר כי חש את זה על בשרו.

זה אחד מהדברים הרבים המעניינים ב”7 אפ”, פרויקט רב רושם, המלווה 14 בריטים מאז היותם בני שבע בדילוגים של שבע שנים, שהצפייה בו לא רק מלמדת אותנו על גיבורי הסדרה, ודרכם עלינו, אלא גם משקפת את התקופה שבה אנו חיים. איש מיוצרי הסדרה בעלת הקונספט החדשני, שבכל פרק שלה משלבים קטעים מהפרקים הקודמים וכך יוצרים רצפי התבגרות של הדמויות, לא העלה בדעתו איזה מקום יהיה לפרויקט במציאות הנוכחית.

כפי שלפני שבע שנים רק מעטים יכלו לנבא שיהיה מיתון עולמי, כך לפני כמעט יובל, כאשר הוחלט על המתווה הזה של הסדרה, לא יכלו לנחש שכאשר יהיו הילדים בני 56, הם יחיו בעולם שבו כולם מתעדים את עצמם בכל רגע, מתוכניות ריאליטי ועד לפייסבוק. ובכל זאת גם בעולם זה שבו לכל אחד כמעט יש בכיס מכשיר נייד עם אפליקציית “Everyday”, שמאפשרת לצלם את עצמך בכל יום מחייך עד שיתקבל רצף של התבגרות, ל”7 אפ” כוח אדיר.

הפרויקט החל כסרט חד פעמי בשחור לבן. ב–1964 צילם במאי התעודה פול אלמונד פרק בסדרה “עולם בפעולה” על 14 ילדים בני שבע באנגליה, המשקפים את מצב האומה, תוך בחינה של שיטת המעמדות באנגליה - הילדים באו מכל שדרות העם, אך היה ברור מהמבטאים, מהבגדים ומדבריהם - מי בא ממעמד גבוה ומי מנמוך. אחד מעוזרי ההפקה בסרט הראשון היה מייקל אפטד, אז בן 22 ‏(גדול מהילדים ב–15 שנים‏) ולימים במאי הוליוודי ‏(“גורילות בערפל”, “בתו של כורה הפחם”, “העולם אינו מספיק”‏), והוא החליט לפגוש את הילדים שבע שנים אחרי הסרט הראשון, וליצור מזה את הסרט “שבע ועוד שבע”. משם צמח הרעיון לסדרת התעודה רחבת ההיקף בתולדות הקולנוע הדוקומנטרי, “אפ”.

בפרק החדש, כיאה לשנת 2012, המצב הכלכלי הוא נושא חשוב. זה מעניין במיוחד משום שהשיטה המעמדית באנגליה היא אחת מנקודות המוצא של הסדרה. היא אמנם השתנתה, וצודק אחד המשתתפים שאומר כי החלוקה בממלכה היום מבוססת יותר על כסף שצברת מאשר כסף שנולדת אליו, אך יש להוסיף כי מי שאומר את הדברים האלה הוא מישהו ממעמד מבוסס.

עניין הכסף והמעמדות מאוד בולט בחלק הזה של הסדרה לא רק בגלל המיתון, אלא אולי גם משום שהמשתתפים מתקרבים לגיל פרישה. במפגש עם לין היא מדברת על צמצום, חשש לפנסיה שלה ופיטורים, היא מאשימה את הממשלה במצב, “כבר אין מפלגת שמאל. טוני בלייר דאג לזה. כולם נוטים לימין”, היא אומרת בצער.

ג’קי, שמקבלת קצבה מהמדינה זה 14 שנה, מספרת שנשלחה באחרונה לבחינה מחודשת של מצבה והוחלט שהיא כשירה לעבוד, כלומר שלא תקבל עוד קצבה. כעת, למרות מגבלה פיסית והעדר עבודה קבועה של שנים, היא מחויבת לכלכל את עצמה. בראיון ל”גלריה” לפני שבע שנים, לקראת עליית החלק הקודם של הסדרה, אמר אפטד כי הוא מודה שאילו היה מתחיל לצלם את הפרויקט בבריטניה בת זמננו, היה בוחר ביותר בנות ‏(בפרויקט המקורי יש ארבע בנות ועשרה בנים‏) והיה מקפיד שיהיה רב־תרבותי ורב־גזעי ‏(בפרויקט המקורי סיימון הוא היחיד שאינו לבן‏).

מה שבטוח הוא שאם היה מתחיל לצלם את הפרויקט עכשיו היה לו קל יותר להשיג משתתפים. בעולם של היום, שבו הפרטי הוא הציבורי, אין צורך בסרט תיעודי כדי להציץ לחיים של אחרים. זהו עולם שאזרחיו הצעירים לא יבינו את הרתיעה שמשתתפי “אפ” מפגינים מהתיעוד, ואכן זה שינוי נוסף שחשים בו בחלק החדש, כאשר חלק מהמשתתפים התאימו עצמם קצת לכללים החדשים.

רוב המשתתפים עדיין שונאים את הפרויקט, ומצטערים שהם מופיעים בו. “חלקם כועסים על הוריהם ועל בית הספר שדחפו אותם להשתתף בסדרה”, אמר בראיון אפטד אך מזכיר, “בשלב הראשון, כאשר נידבו אותם, איש לא תיאר לעצמו שזה יתפתח לממדים מפלצתיים שכאלה”. בפרק האחרון, ששודר לפני שבע שנים, המרואיינים בני ה–49 נשאלו על מקומו של הפרויקט בחייהם. טוני - שחלם להיות רוכב סוסים מקצועי, אבל התפשר על נהיגה במונית - הודה שהוא לעתים נהנה מכך. בעקבות הסדרה אף נכתב מחזה על חייו. סוזי מספרת שהחליטה לעזוב בחלק של “56 אפ” אך בכל זאת המשיכה מתוך “מחויבות מגוחכת. למרות שאני שונאת את זה”. היא השוותה את ההשתתפות בסדרה לקריאת ספר גרוע, לדבריה. “בכל זאת רוצים להגיע עד הסוף”.

בשיחה בינה לבין ניק, חבר לסדרה שעמו התחברה גם במציאות, הוא שואל אותה “למה אנחנו כל כך מתעצבנים מהתוכנית הזאת?” והתשובה שהם מסכימים עליה היא ש”לא מקבלים ממנה תמונה שלמה”. עוד עולה מתשובותיהם של המשתתפים לשאלות של אפטד ‏(מהפחות מניפולטיביות שבהן‏) כי הם חשים שהוא חשף אותם באופן שלא רצו להיחשף; שהוא הקטין את חייהם והפך אותם לבנאליים ‏(או הפנה אצבע לכך שכאלה הם‏); ושבעיקר אינו מציג אותם נאמנה.

אחרי שנים שניצלו אותם, הם רוצים לנצל את הבמה של הסדרה. פיטר, שעזב את הפרויקט אחרי צילום “28 אפ”, החלק שבו נראים רוב המצולמים בפרויקט בתקופה קשה בחייהם, לאחר שהותקף בעיתונות הבריטית על עמדות שמאליות שלו ותויג כ”אדום”, חזר אחרי שנים רבות לסדרה. אז, הוא מספר, “נדהמתי מכמות הרשעות והזדון שהופנו אלי” ‏(וזאת עוד לפני עידן האינטרנט והטוקבק, יש לומר‏).

כיום, ב”56 אפ”, הוא חושב שהסדרה יכולה לקדם את להקתו “כוונות טובות”, שמופיעה ומנגנת בפרק. אולי היה חושב פעמיים על היתרונות שבשיבה אילו היה שומע את דבריו של ניל, אחד המשתתפים המעניינים בסדרה בגלל התנודות הגדולות שעבר בחייו, מהומלס לפוליטיקאי וכעת לכומר מקומי. “למרות השתתפותי בסדרה”, הוא אומר, “אף אחד לא התעניין באמת לפרסם את מה שאני כותב, ואני כותב הרבה”.

יש מי שהגיעו לגיל של השלמה: ניק, מדען מצליח בארצות הברית כיום, מודה שהפרסום הגדול שלו בחיים בא לו מהסדרה ולא מפריצות דרך בתחום המדע; אשתו של אנדרו אומרת שנחמד לה לראות את בעלה בגיל שבע, 14 ו–21, עוד בטרם הכירה אותו. “המחויבות המגוחכת”, שמזכירה סוזי, מדברת כמעט אל כולם.

מבין 14 המרואיינים רק שניים פרשו מהפרויקט בשלב מוקדם: פיטר שחזר השנה וצ’רלס. האחרון היה אחד משלושה תלמידים סנובים בבית ספר פרטי, שלמרבה האירוניה נהיה למנהל מחלקת סרטי תעודה של ערוץ 4 הבריטי בימי חייו. ג’ון, אחד מהילדים העשירים - שכבר בגיל שבע חזה במדויק את מסלול הלימודים והקריירה שלו - אמר בפרק הקודם שהפרויקט הוא “כמו תוכניות ‘האח הגדול’. ריאליטי משודרג שבו רואים אנשים מזדקנים, מאבדים את שיער ראשם ומשמינים. זה מרתק, אבל איני בטוח שיש לזה ערך”, הוסיף.

באותו ראיון ל”גלריה” הסביר אפטד את ההבדלים המשמעותיים בין הז’אנר החדש לפרויקט השאפתני שלו, שבבסיסו ניסיון לבחון את הממרה הישועית “הב לי את הילד עד גיל שבע, ואראה לך את האדם”: “זו סדרה נגישה, המאפשרת התבוננות בהתפתחות של דמויות, התבגרותן כמו ברומן. ההשוואה ל’אח הגדול’ אינה במקום. איני מתערב בחייהם, הם חיים אותם. אני רק מבקר אצלם בכל שבע שנים”.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו