בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מלכת ורסאי": מכורסת זהב לשרפרף עץ

זוג עשירים מופלגים שבנו את הבית הגדול ביותר בארצות הברית ובסופו 
של דבר נאלצו להעמיד אותו למכירה, עומדים במרכז הסרט התיעודי 
“מלכת ורסאי” ומשמשים אלגוריה מוקצנת להתנפצותו של החלום האמריקאי

58תגובות

"מלכת ורסאי", סרט תיעודי שזיכה את הבמאית שלו לורן גרינפלד בפרס הבימוי בפסטיבל סנדאנס של שנה שעברה, מספר על ג’קי ודייוויד סיגל, זוג עשירים מופלגים שבנו את הבית הגדול ביותר בארצות הברית. בתחילת הסרט נראה דייוויד סיגל, בן 74, הפטריארך של המשפחה, יושב על כס מלכות מזהב, כיאה למי שבונה לעצמו ארמון המושפע מזה של לואי ה-14. מאחוריו, על פסנתר הכנף פרושה פרווה לבנה. זה נראה כפרוות שועל אבל למעשה, כך מתברר בהמשך, זהו הכלב המפוחלץ של אשתו לשעבר. לצדו ניצבים מעוקלים קמעה שני חטי שנהב מפוסלים בצורת שני סינים חכמים. הם נושאים עיניים אל הגביר. "למה רצית לבנות את הבית הגדול ביותר בארצות הברית?" שואלת אותו הבמאית. "כי אני יכול", הוא משיב לה ביהירות.

Lauren Greenfield

אילו היה מסכית לשני הסינים הזקופים לצדו, אולי לא היה מוצא את עצמו בהמשך הסרט יושב בדיוק באותו מקום בסלון, על כיסא פשוט מעץ, וממלמל "שום דבר לא משמח אותי בימים אלה". אך זה לא קרה. סרט זה, המשודר מחר ביס דוקו כחלק מרצועת סרטי דוקונומיקס (סרטי תעודה על כלכלה), מספר על אנשים שלכדו את החלום האמריקאי, ואף מכרו אותו לאחרים, עד שזה התנפץ בפניהם.

סיגל הוא הבעלים של העסק הגדול בעולם למכירת יחידות נופש. הנחת היסוד שלו היא כי "כל אחד רוצה להיות עשיר. אם הוא לא יכול להיות עשיר הוא רוצה להרגיש עשיר. אם הוא לא רוצה להרגיש עשיר הוא כנראה מת". בנו, המנהל את העסק שלו, מסביר לסוכני המכירות שלו כי מכירה של יחידות נופש אלה היא בבחינת פיקוח נפש. "אתם מצילים חיים, ולא רק חיים, אלא גם מצילים נישואים". מעניין מאוד לראות את שיטת הפעולה של החברה; האופן שהיא מוכרת למעמד הביניים ולמעמד הנמוך את חלום היוקרה השקרי הזה.

הבית שבנה סיגל גודלו קצת פחות מתשעת אלפים מ"ר והוא נראה בסרט בשלבי בנייה (נכון להיום, עדיין ממשיכים לבנות אותו). חלק ממנו הוקצה למגרש בייסבול, בפנים יש אולם תיאטרון כדי שהילדים יוכלו להעלות בו הצגות, גם אולם באולינג יש שם. 30 חדרי אמבט פזורים במבנה (13 יותר מבביתם הנוכחי, שגם הוא ארמון לפי כל קנה מידה). זה היה חשוב במיוחד לאם המשפחה, ג'קי, שבאה מהמעמד הבינוני וגדלה בדירה בת שלושה חדרים וחדר אמבט אחד.

ג'קי, הצעירה מבעלה ב-30 שנה, היא מלכת יופי לשעבר – "מיס פלורידה", המשמיעה פעמים רבות מדי את האיום המבודח של בעלה כי כאשר תהיה בת 40 יחליף אותה בשתי נשים בנות 20. דייוויד, תומך ותורם נלהב של תחרויות "מיס אמריקה", מתייחס לתחרות היופי הזאת כאל מפעל חיים. לאורך הסרט, ככל שמצבם הכלכלי של הזוג הולך ומתערער בגלל המשבר הכלכלי, החזה של אשתו הולך ותופח. גם את פניה היא מעבירה ניתוחים מיותרים רבים. התוצאה הפוכה מזו שקיוותה לה. בעלה הזקן רק סולד ממנה יותר ויותר. הוא מסתגר בחדרו. הבית מוצע למכירה במאה מיליון דולר כשהוא יהיה גמור, וב-75 מיליון דולר למי שייקח אותו כשהוא רק בשלבי בנייה. לא במפתיע אין הרבה קופצים על המציאה הזאת.

"כאשר התחלנו לצלם את הסרט", הסבירה היוצרת גרינפלד בראיון לרדיו אן־פי־אר. "הוא היה על זוג עשירים הבונה את הבית הגדול ביותר בארצות הברית – הביטוי הממצה ביותר של החלום האמריקאי. הסרט אמור היה לספק מבט אינטימי על האופן שבו חי אותו אחוז אחד מדובר".

אך המשבר הכלכלי של 2008, שגרינפלד כמו רבים אחרים לא ידעו לחזות אותו, הפך את הסרט למשהו גדול ומשמעותי יותר. "בסופו של דבר, זוהי אלגוריה על כולנו, על כך שכולנו מבזבזים יותר ממה שיש לנו, על חיי האוברדרפט האלה. במידה רבה זהו הסיפור של כולנו וזה מה שהייתי רוצה שאנשים יפיקו מהסרט הזה".

זה אולי הסיפור של כולם, אבל הוא מוקצן; קשה להזדהות אתו. לא כולם מבזבזים מיליון דולר על שופינג בשנה כמו ג'קי; לא כל אחד מקורב לנשיא ארצות הברית כמו סיגל, שדאג בתרומות ומימון שהנשיא לשעבר ג'ורג' בוש ייבחר. "אולי אם לא הייתי דוחף את האף הגדול שלי לשם לא היתה היום מלחמה בעיראק ואולי היה לנו טוב יותר", הוא אומר במחווה אבירית. זה קורה בשלב שמצבו טוב, כשהוא מידרדר והנפילה מהירה, הוא פחות תקין פוליטית.

אי–פי

ג'קי היא מהדמויות הטלוויזיוניות שאי אפשר להסיר מהן את העיניים. יש לה שמונה ילדים, הרבה מאוד בעלי חיים ותאוות קניות שלא יודעת שובע. "לקח לי זמן להתאהב בו", היא מספרת למצלמה על בעלה. "הוא לא צריך ויאגרה, אבל טוב לדעת שישנה האפשרות", היא מכבירה בפרטים מיותרים. הוא מצדו מעמיד פני תם לפני המצלמה. "אני לא מבין מה היא מוצאת בי", הוא אומר. כאשר היא מציגה לפני המצלמה את ארון הבגדים שלה הכולל מגפי גוצ'י ב-17 אלף דולר (קשה שלא לכעוס על מי שמייצר פריט לבוש במחיר כזה), נדמה שמתקבלת תשובה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו