"הנותרים" היא היצירה הכי מרתקת בטלוויזיה כיום

מטלטלת, מרגיזה, מפעימה וגם מדכאת. הסדרה "הנותרים" מציגה עולם משוסע ומחלקת את הצופים באופן מאוד קוטבי לשונאים ואוהבים

רותה קופפר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
רותה קופפר

"הנותרים", הסדרה האפלה והפילוסופית של ערוץ HBO, שעונתה הראשונה המשודרת בערוץ יס או תסתיים ביום שני הבא (וכבר מתוכננת לה עונה נוספת), היא היצירה הכי מרתקת בטלוויזיה כעת. היא עשויה באופן מופתי; היא מטלטלת, מרגיזה, מפעימה ומתמיהה וגם מדכאת, מאוד.

היא מתחילה באסון קולוסאלי, בממדים תנ"כיים ממש, שמרמז למעשה "הלקיחה" מהנצרות (Rapture). יום אחד שני אחוזים מאוכלוסיית העולם פשוט נעלמים. כך בלי שום הסבר – מהאפיפיור, דרך פוטין ועד ג'ניפר לופז וכמה תינוקות מהסלקל שלהם.

אלא שבסדרה, שלא כמו בנצרות, שלפיה מי שנלקחו עלו לפגוש את בוראיהם (כך זה גם נראה בפתיח בסגנון "יום הדין" של הקפלה הסיסטינית), הדגש הוא על אלה שנותרו מאחור (שם הסדרה במקור, "The Leftovers", מקבל משמעות נוספת באנגלית - השאריות, כלומר הדבר הזה שלא רצו בו).

מתוך "הנותרים"צילום: AP

הסדרה, של אחד מיוצרי "אבודים", דיימון לינדלוף, על פי ספרו של טום פרוטה מ-2011, לא עוסקת כל כך בעבר אלא בעתיד. או כפי שמנסח זאת הכומר בסדרה, אחת הדמויות המעניינות במיוחד בה: "זה מבחן לא למה שהיה אלא למה שבא אחר כך".

הסדרה אמנם מתחילה עם היעלמותם הפתאומית והמוחלטת של שני אחוזים מאוכלוסיית העולם, אבל היא מדלגת שלוש שנים קדימה, למה שנראה כהווה. מכאן היא בוחנת כיצד מתמודדים הנותרים עם עולם החדש וחסר המשמעות.

אף שהמקרה לקוח מהטרמינולוגיה הדתית והמיתולוגיה הנוצרית, העולם שנותר הוא חילוני ואף אפיקורסי. כפי שניסחה זאת סופי גילברט ב"אטלנטיק" במאמרה "הניהיליזם המבריק של 'הנותרים'", הסדרה "מעניקה לנו יקום שבו אלוהים מת, אם לשאול ביטוי מניטשה. הטבע השרירותי והכה עקר של הפרידה – הלקיחה – (...) הותירה את האנושות במצב שהיא מנסה להתמודד עם הניהיליזם שהושת עליה, ועולם שלגמרי נעדר משמעות".

העולם שאחרי האסון משוסע. הוא למעשה מקצין עוד יותר את הקוטביות הקיימת בו ממילא. העולם אחרי 14 באוקטובר (תאריך יום ההיעלמות) מתחלק לנותר מול הנעלם; לחילוני מול הדתי; לגשמי מול הרוחני; למדחיק מול המתמודד; לצבעוני מול הלבן ולחי מול המת. כל מה שבאמצע פחות חשוב.

הוא גם מחלק את צופי הסדרה באופן מאוד קוטבי לשונאים ואוהבים. מבקרת הטלוויזיה של "ניו יורקר", ממעריצי הסדרה, כתבה כי "'הנותרים'... לוכדת את אובדן הכיוון המאפיין את האבל באופן שהוא פרובוקטיבי ונדיר בטלוויזיה. זה פחות תצרף ויותר מחשבה מעמיקה על המשמעות של המוות". המבקרת של "אנטרטיינמנט ויקלי", לעומת זאת, התייאשה מן הייאוש שבה. במאמרה "די כבר! למה אני עוזבת את 'הנותרים'" הסבירה כי הסדרה דכאנית ולא רק מדכאת.

לשתיהן טיעונים מעניינים ומשכנעים לכאן ולכאן, אבל נדמה ששתיהן מסכימות על דבר אחד והוא שמבחינת העשייה הטלוויזיונית מדובר ביצירה ייחודית ביותר, מעוררת מחשבה ומסעירה. אף על פי ש"הנותרים" משתלבת בקלות בגל סדרות האפוקליפסה – מ"פלאש פורוורד", דרך "האירוע" ועד "4400", היא לפעמים נדמית כמו משהו שלא נראה על המסך קודם לכן. זאת בין היתר משום שמדובר בסדרת כבלים של HBO, המפיחה בז'אנרים קיימים רוח ורוחניות חדשה.

היו ב"נותרים" פרקים כמו סרטי קולנוע קצרים בפני עצמם. כזה היה הפרק שהכומר מנסה להשיג כסף לשמירת הכנסייה שלו, שאיש כמעט כבר לא חפץ בה; והפרק האחרון ששודר שתיאר את האירועים שקדמו לאסון, ולפיו מקבלת משמעות מצמררת לביטוי "היזהרו ממה שאתם מתאווים אליו".

בעולם של הסדרה, שמתמקד בפרוור הנאה למראה מייפלווד שבצפון ניו יורק, בולטות כמה גישות לחיים. בני הנוער דקדנטיים מתמיד, כי הרי בעולם שבו אפשר יום אחד להיעלם לבלי שוב אין קל מלאמץ את התפישה "אכול ושתו כי מחר נמות"; ישנו המבוגר האחראי – איש החוק והסדר (הצ'יף קווין גארווי שמגלם אותו ג'סטין ת'רו), המרכז היציב של הסדרה החושש שהוא מאבד את שפיותו; ישנו גורו שטוען שהוא יכול להתגבר על המצוקה הנוראה בחיבוקים; וישנה גם כת חדשה ושנואה, "הניצולים האשמים", המשתלטת על הכנסייה, וחבריה שגזרו על עצמם שתיקה, מעשנים הרבה סיגריות – מעשנים מתוך אמונה (יש בה דמויות בגילומן של איימי ברנמן מ"המשפט של איימי" ו"מרפאה פרטית", וליב טיילר, לגמרי במקרה מ"ארמגדון", בתפקיד הטלוויזיוני הראשון שלה), ולבושים רק לבן.

במשך הצפייה בסדרה מתעוררות הרבה מאוד שאלות, לא רק על מהות האירוע, אלא על מי הם כל מיני אנשים וכתות בה. "אלה שנכנסים לסדרה במטרה לדעת לאן נעלמו כל האנשים האלה לא יאהבו אותה", אמר לינדלוף לעיתון הבריטי "טלגרף" והמשיך להסביר: "נמשכתי לרעיון שאירוע יכול להתרחש היום אחר הצהריים, והוא ישנה את העולם לתמיד. עיניין אותי לראות אם אירוע כזה ישנה את האנשים בעולם, אם ינסו לדבוק באנושיותם בכל מחיר".

מתוך "הנותרים"צילום: AP

תרגיל מחשבתי כזה הוא גם מה שהופך את חוויית הצפייה למרתקת. אלא שהאירוע שיוצר הסדרה מתייחס אליו – אותו יום מסוים שעלול לקרות - כבר קרה. 14 באוקטובר של הסדרה מתייחס בבירור ל-11 בספטמבר שבו אירעו הפיגועים במגדלי התאומים ובפנטגון בארצות הברית. ההשוואה הזאת בין האסון של הסדרה לטרגדיה האמריקאית ההיא, שאי אפשר להתעלם ממנה, היא מהסיבות ש"הנותרים" מרגיזה. הרי האירוע שבו נעלמו כ-3,000 בני אדם לא היה אסון משמים (במובן המטאפורי, לפחות), אלא חלק מקונפליקט שרבים מהאמריקאים אינם מודעים לו או מכירים בו. הקשירה בין שני אירועים מנסחת מחדש באיזשהו אופן מעוות את מה שקרה אז – אירוע כמו תנ"כי שהותיר את אלה מאחור חסרי אמונה ורדופים עד מאוד – ומשחרר מאחריות. גם זה ניגוד העולה מהסדרה – אלה הרואים נכוחה ואלה המעדיפים לעצום עיניים.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ