הטלוויזיה של העתיד

סטיבן סודרברג ונטפליקס מזמינים את הצופים להתערב בעלילה

הפרטים נשמרים תחת מעטה סודיות כבד, אבל כבר עכשיו ברור ש"פסיפס" תהיה שונה סדרה מכל מה שראינו עד היום. סודרברג מסרב לכנות את היצירה הזו "תוכנית טלוויזיה"

חן חדד
חן חדד
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שרון סטון ופול רובנס מתוך Mosaic
שרון סטון ופול רובנס מתוך Mosaic. ""העריצות של נרטיב מתחילה לתסכל אותי", הסביר סודרברגצילום: HBO
חן חדד
חן חדד

באחת מהודעות הפרישה הרבות של סטיבן סודרברג מהקולנוע, סיפר הבמאי, "יש לי תחושה שההתפתחות שלי נתקעה ואני לא יודע איך לפרוץ מזה". בראיון ל"ניו יורק מגזין" הסביר "העריצות של נרטיב מתחילה לתסכל אותי, לפחות נרטיב כפי שאנחנו מגדירים אותו כיום".

מאז 2013, השנה שבה הכריז רשמית על פרישתו, ותוך כדי חזרתו לקולנוע עם "לוגאן לאקי" מוקדם יותר השנה, סודברג עסק בבימוי והפקה טלוויזיונית. בין השאר, ביים את סרט הטלוויזיה "חיי עם ליברצ'ה" וכן את הדרמה הרפואית "דה ניק". בעיקר, שימש כמפיק שורה של סדרות מוצלחות ושונות מאוד זו מזו, בהן הקומדיה של אמזון "רד אוקס", דרמת המערבון של נטפליקס "חסרי אלוהים" והסדרה "מאהבת בתשלום מראש" שהרחיבה את עלילת סרט הקולנוע שביים.

לאחר שהתרוצץ בהפקות שונות במרחב הטלוויזיוני, סודרברג חוזר עם חזון לעתיד הטלוויזיה ושבירת "עריצות הנרטיב". ב"פסיפס" (Mosaic), דרמה מסתורית חדשה שביים, ערך, צילם והפיק, סודרברג מבקש להוליך את התעשייה צעד קדימה לטלוויזיה האינטרקטיבית, ומזמין את הצופים להתערב בעלילה.

הדרמה, שתעלה ברשת HBO האמריקאית ב-22 בינואר, מעוררת ענין רב בתעשיית הטלוויזיה. במרכז העלילה, שפרטיה נשמרים תחת מעטה סודיות כבד, עומדת תעלומת רצח. בקווים כלליים, שחקנית הקולנוע שרון סטון מגלמת סופרת ומאיירת בשם אוליביה המתאהבת בזר כריזמטי ומומחה להונאה בשם אריק (פרד וולר), וגארט הדלונד ("טרון: המורשת") מגלם אמן בשם ג'ואל שעובד בעבודות מזדמנות באחוזתה. נוסף על ששת פרקיה, שיהיו זמינים בבת אחת למרתון צפייה, בחודש שעבר שוחררה לרשת אפליקציה נלווית שמאפשרת לצופים לנוע בין נקודות מבט שונות של הגיבורים, ולהתקדם בעלילה רצופה בחירות בין נקודות מפנה.

הפרק הראשון, שזמין באפליקציה, מציג את הדמויות הראשיות. ככל שהעלילה מתקדמת מוצגים "רגעי מפתח" המזמינים לשנות את נקודת המבט ולהחליט אחר איזו דמות לעקוב. זו חוויה שמשאירה את הצופה דרוך. על כל צופה לקבל החלטה כיצד להתקדם עם הסיפור, בידיעה שיחמיץ, לפחות בצפייה הראשונה, מידע משמעותי מדמות אחרת. האפלקיציה גם כוללת חומרים נלווים לסיפור המרכזי, בהם דו"חות משטרה, הודעות קוליות ותכתובות אימייל בין הדמויות. כל צופה חופשי לחזור אחורה ולצפות באותה העלילה מחדש דרך עיניה של דמות אחרת, וכך בעצם לצפות שוב בסדרה מזווית שונה ולמשך זמן שמשתנה מצופה לצופה.

מוזאייק
צילום: HBO

במסיבת עיתונאים שערך לפני חודש, סודרברג דחה את הניסיון להגדיר את הפרוייקט החדש. "זו לא סדרת טלוויזיה, וזה לא סרט קולנוע", אמר. "זה משהו אחר". בכל זאת, הבמאי התעקש שהתקשורת תימנע מהשוואת בין "פסיפס" ובין ספרי ההרפתקה ומשחק לילדים "Choose Your Own Adventure", שבהם הקורא הוא גיבור בסיפור וניתנות לו אפשרות בחירה למהלכים שיעשה בספר (אם תבחר להיכנס למערה לחפש את האוצר, עבור לעמוד 14, וכך הלאה). "אני לא מרגיש שאני מוותר על שליטה בכלל", אמר. "זה יקום קבוע, אני קובע את רגעי הבחירה, אני בוחר מה הן התגליות והיכן הן יצוצו. הצופים יכולים להעביר את נקודת המבט בין הדמויות ובעצם לשמש כעורכים של הסדרה, אבל אני בכל זאת זה שמושך בחוטים".

האינטרקטיב מתקרב למיינסטרים

המחשבה הראשונה שעולה כשצוללים לאפליקציה של הסדרה היא הדמיון למשחקי וידאו, מדיום שאימץ בהתלהבות את האפשרות להשפיע על התפתחות העלילה. סרטים אינטרקטיבים היו גם בקולנוע, אם כי מעולם לא נהפכו למיינסטרים. הראשון בהם הוא הקומדיה השחורה "Kinautomat" שיצר הבמאי הצ'גי ראדוז צ'ינצ'רה בשנות ה-60. לסרט היו תשע נקודות שבהם הסרט היה נעצר, והיה עולה סדרן לבמה ומספר לקהל על שתי הסצינות הבאות האפשריות, וממשיך לפי הצבעת הצופים.

ב"Last Call", סרט אימה אינטרקטיבי שיצא לאקרנים ב-2010, כל צופה בקהל התבקש לשלוח את מספר הטלפון הסלולרי שלו בעת רכישת הכרטיס, ומספרי הטלפון הוזנו לתוכנה המזהה דיבור. בזמן הקרנת הסרט הדמות הקולנועית "מתקשרת" באופן אקראי לאחד ממספרי הטלפון ושואלת אותו שאלה, והעלילה התקדמה לפי תשובתו.

גם בישראל הופקו סרטים אינטרקטיבים. בהם בולט "מערבולת", סרטו של פרופ' ניצן בן שאול, שזכה בפרס הסרט הניסיוני הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של אוניברסיטת ברקלי ב-2011. במרכזה של הדרמה הרומנטית שני גברים ואישה (גיא סלמן, עדי ביילסקי ועדי אייזנמן), הנפגשים במנהטן 20 שנה לאחר שהשתתפו בהפגנה לא חוקית בישראל, בעקבות הטבח בסברה ושתילה. השוטרים שעצרו אותם גרמו לכל אחד לחשוב שחבריו הסגירו אותו, וכעת הם מבינים שלא כך קרה. בנקודות דרמטיות בעלילה, מופיעה מסגרת זוהרת על אחד האובייקטים שעליו הצופה יכול ללחוץ ובכך לגרום לפיצול בנרטיב.

להדביק את הצופים למסך

בזמן שסודרברג וקברניטי HBO ממתין לעליית הסדרה ולראות כיצד תתקבל בקרב הצופים, גם נטפליקס רואה בחזון הטלוויזיה האינרקטיבית כעתיד התעשייה. את ניסיונותיה הראשונים, היא עושה דווקא על ילדים, בחיבור שנראה לה טבעי ומתבקש. "ילדים כבר עכשיו מדברים למסך, נוגעים בו, הם חושבים שהכול הוא אינטרקטיבי", אמרה מנהלת יוזמות התוכן של ענקית הסטרימינג קרלה אנלברכט פישר ל"The Verge". "הילדים בימינו חשופים למשחקים ואפליקציות שמעניקות להם את הרושם שכל מסך מתנהג כך. אנחנו מציעים שבעתיד, זה יהיה נכון".

ביוני האחרון נטפליקס החלה בהעלאתם של פרקים אינטרקטיבים בסדרת האנימציה "החתול במגפים" ובקומדיית הסטופ-מושן "Buddy Thunderstruck". הפרקים מאפשרים לילדים הצופים בסדרות להתקדם בעלילה על ידי שורה של החלטות, וכך מזמינים את הילדים לצפות באותו הפרק שוב ושוב ולחקור את הסיפור בדרך אחרת. במילים אחרות, המדיום האינטרקטיבי מעודד כיווני חשיבה, אבל גם משאיר את הילדים מול המסך למשך זמן רב ככל האפשר.

אף שהאפליקציה של "פסיפס" זוכה כבר עכשיו לביקורות נלהבות ב"אפסטור" עם גולשים שמכנים אותה "הישג בלתי רגיל", ו"חווייה נהדרת ויוצאת דופן", מוקדם לקבוע האם סודרברג ונטפליקס יפיחו חיים בז'אנר האינטרקטיבי, כפי שנעשה עם החזרתם הזמנית של סרטי התלת מימד לזרם המרכזי בקולנוע.

מה שבטוח, הטלוויזיה הולכת ומתרחקת מהסטריאוטיפ של הצופים כ"בטטות כורסה". כבר בסדרות כמו "אבודים", "שובר שורות", "מד מן" ו"משחקי הכס", ניכר עד כמה חוויית הצפייה אינה מסתכמת בזפזופ או בהייה פסיבית. זה שנים שצפייה בטלוויזיה נהפכה לחוויה אקטיבית, המזמינה את הצופה הדרוך לחפש רמזים, להעלות תיאוריות על המשכה של העלילה, ליצור יצירות אמנות בהשראת גיבורי הסדרה ולקחת חלק בניתוח כל פרק בקהילות ברשת.

גם סודרברג רואה בטלוויזיה האינטרקטיבית חוויה שמספקת התרוממות רוח ומחברת בין אנשים. "מי שיצפה בסדרה יגלה שיש בה משהו שמאוד מעורר אמפתיה לאחר", פיזר רמזים מסתוריים. "אני סקרן לראות איך הצופים יגיבו כשיגיעו לסוף, והאם משהו ישתנה בתחושה שלהם על עצמם ועל העולם. אני בעצמי הרגשתי את זה כשהגענו לסיום. יש בחוויה הזו משהו שגורם לה לחשוב על החיים שלך מחוץ למסך, ועם האנשים שנמצאים בחייך. זה בעצם ניסיון לאחד את המין האנושי".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ