אז איך הסדרה? |

"9-1-1": ריאן מרפי בפורנו של הרגש

בתוך כמה שניות הסיפור נע בין אישה שמתאבדת בקפיצה, לנער שראשו נחבט בשפת הבריכה, לנחש שחונק אישה, וכך הלאה. הפטיש הולם, והצפייה נשארת מרוקנת מתוכן

חן חדד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
9-1-1
"9-1-1" לא מותירה רושם של סדרת טלוויזיה, אלא של גלילה בפיד של דפי החדשותצילום: צילום מסך יוטיוב

מאז תחילת הקריירה שלו כיוצר טלוויזיה, ריאן מרפי מלהטט במדיום כבגן משחקים שמסעיר את דמיונו. לפני יותר מעשור הוא זכה לחשיפה בזכות דרמת המנתחים הפלסטים "ניפ-טאק". בשנים שחלפו מאז הוא דילג בין אינספור ז'אנרים ("גלי", "מלכות הצעקה", "הלב הרגיל") והחיה את פורמט האנתולוגיה שבמסגרתו כל עונה מתרחש בעולם דומה אך מספרת סיפור שונה ("סיפור פשע אמריקאי", "אימה אמריקאית", "אויבות"). החיבה בתעשייה לסדרות האנתולוגיות גם סייעה לו כיוצר, ואיזנה את נטייתו המובהקת ללכת באיבוד בעונות המתקדמות של הסדרות שיצר. בדרך, מרפי נהפך לאחד היוצרים הפורים והקולות הגאים הבולטים בתעשיית הבידור. 

מרפי, שמכהן כעת במקביל כיוצרן של ארבע סדרות (ועם סדרה חמישית בדרך), לא תמיד קולע למטרה. חלק מהסדרות שלו משלבות בין עומק רגשי ודרמטי ובין טון קאמפי פרוע שהפך לסימן ההיכר שלו. אחרות קורסות תחת ההקצנה הקריקטורית של הדמויות וסיפור סהרורי שמתאמץ לשוות לעצמו חזות פרובוקטיבית.

הדרמה הפרוצדורלית החדשה "9-1-1" שנפתחה ברשת פוקס האמריקאית בשבוע שעבר (וטרם נרכשה לשידור בישראל), מצטרפת לרשימת הסדרות שבהן מרפי מתיש את הצופה מהרגע הראשון, ומנסה ללא הרף לזעזע ברצף של קלישאות בלתי נסלחות וכתיבה גרועה.

יחד עם שותפו הקבוע בראד פלצ'וק, מרפי יצר את הדרמה העוקבת אחר חייהם הפרטיים והמקצועים של השוטרים, הכבאים, החובשים, ויתר צוותי מוקדי החירום בלוס אנג'לס המתמודדים בעבודתם עם לחץ, אובדן וטראומה. כולם רצים בין מקרה חירום אחד למשנהו, והצופה נזרק למעין רצף חדשותי שכל מטרתו לערער ולעורר אמפתיה מיידית ומהירה. ברגע אחד, הסדרה מציגה פריצה לבית ובו ילדה מבוהלת, או סיפור מזעזע בצורה בלתי רגילה — שמועבר באופן שטחי ונצלני — על נערה צעירה ששוטפת באסלה את התינוק שזה נולד.

לכאורה, מרפי מנסה לשקף את העובדה שאף אחד מהצוותים אינו מודע לסיפור המלא. צוות אחד אחראי למענה החירום, אחר לחילוץ וצוות נוסף למתרחש בבית החולים. אבל כסדרת טלוויזיה, זו דרך איומה לספר סיפור. המגוון הדחוס של מקרי החירום נע בין סיפורים מרתיעים ואכזריים ובין מגוחכים ומביכים לצפייה. בתוך כמה שניות הסיפור נע בין אישה שמתאבדת בקפיצה, לנער שראשו נחבט בשפת הבריכה, לנחש שחונק אישה, וכך הלאה. בכל פעם, הסדרה מנסה לסחוט רגש זריז לדמות שלפני רגע לא הכרנו ובעוד רגע נשכח. "9-1-1" לא מותירה רושם של סדרת טלוויזיה, אלא של גלילה בפיד של דפי החדשות, בלקט אינסופי ומקהה חושים של מקרי חירום ויראלים.

ריאן מרפי
ריאן מרפי. הדרמה הפרוצדורלית החדשה "9-1-1" מצטרפת לרשימת הסדרות שבהן מרפי מתיש את הצופה מהרגע הראשוןצילום: Chris Pizzello/אי־פי

מי שהפטיש הרגשי לא היכה בו מספיק, יזכה במנת יתר של דרמה בחייהם הפרטיים של הגיבורים. הדמויות, שנדמה שנכתבו על ידי אלגוריתם שסקר כל סדרת משטרה-בית חולים-כבאים אי פעם, נחלקות לכבאי ותיק שנגמל מאלכוהליזם, מוקדנית חירום שמטפלת באמה חולת האלצהיימר, כבאי צעיר ופלרטטן שלא מכבד את החוקים, ושוטרת ואם לשתי בנות שמתמודדת עם יציאת בעלה מהארון.

על משימת הפחת חיים בדמויות החבוטות הופקדה נבחרת שחקנים נהדרת. מרפי ליהק לסדרה כמה מהשחקנים הקבועים שלו, בהם קוני בריטון ואנג'לה באסט ("אימה אמריקאית") וקנת' צ'וי ("סיפור פשע אמריקאי"), וצירף גם את פיטר קראוזה ("הורים במשרה מלאה", "עמוק באדמה"). חרף כשרונם המרשים בהצגת דמות משכנעת ואמינה, אף אחד מהם לא מצליח לחפות על הכתיבה הנוראית. נוסף על הדיאלוגים הצפויים והקריינות המייגעת שמלווה את הסדרה בלי לטעון את הסיפור במורכבות נוספת, התסריט מתייחס ברצינות תהומית לסצינות מגוחכות כמו זו שבה אחד הכבאים מפלרטט עם הצעירה שנחנקת על ידי נחש.

מרפי ביסס את הסדרה על מקרה טראומתי שהוביל אותו להתקשר בחרדה למוקד החירום לאחר שבנו, שהיה בן 11 חודשים, הפסיק לנשום באמצע הלילה. "אנחנו היינו היסטרים", אמר בפאנל שנערך בשבוע שעבר לסדרה. "צוות החירום הגיע מיד, וכולם היו רגועים ומקצועיים. הם ביצעו החייאה והחזירו אותו לחיים". הבעיה היא שהחיבור הרגשי שהוא חש לבנו נעדר מהסדרה.

9-1-1 אנגלה באסט בסצינה עם אקדח מתוך
אנג'לה באסט. חרף כשרונם המרשים של השחקנים בהצגת דמות משכנעת ואמינה, אף אחד מהם לא מצליח לחפות על הכתיבה הנוראיתצילום: צילום מסך יוטיוב

 ללא זמן להתוודע באמת לגיבורים או לאנשים שהם מבקשים להציל כל מה שנותר בה הוא רק ניסיון אינטנסיבי לייצר את התחושות שנלוות ללסיפורים כאלה באופן מניפולטיבי ומלאכותי. כשמפשיטים את הטראומות מכל הקשר ועידון, והמצלמה מתמקדת בדימויים חזותיים שאמורים לייצר זעזוע או חרדה, התוצאה היא סדרה מזוייפת וריקנית שאינה יותר מפורנו רגשי. גם אם הכתיבה תשתפר בהמשך, הפורמט הפרוצדורלי, שבמסגרתו כל פרק מציג את פשע השבוע —  או במקרה של "9-1-1" דחיסה אינטנסיבית של מקרי חירום רבים בבת אחת —  לא מייצר חשק לצפות בפרקים הבאים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ