"נאנט" של האנה גדסבי: מערבולת של הומור, כאב וזעם מוצדק מעורר השראה

ב-70 הדקות של המופע שלה החדש שלה בנטפליקס, הקומיקאית האוסטרלית מזכירה שלא צריך יותר מכנות נטולת תיאטרליות וראוותנות, כדי להצחיק, לרגש ולהזמין את הצופים לעולם שוודאי זר לרבים מהם

חן חדד
חן חדד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הקומיקאית האנה גדסבי
הקומיקאית האנה גדסבי. "איפה נמצאים כל ההומואים והלסביות המופנמים? אלה שאוהבים לשתות בשקט תה?"צילום: סקוט קמפבל / גטי אימג'ס
חן חדד
חן חדד

בשפע מופעי הסטנדאפ שמציפים את נטפליקס, המופע של האנה גדסבי הוא חוויה שמותירה את הצופה המום ונרגש. הספיישל של הקומיקאית האוסטרלית, "האנה גדסבי: נאנט" (Hannah Gadsby: Nanette), שעלה ברצועה הקומית ההולכת ומתעצמת של ענקית הסטרימינג ב-19 ביוני, הוא אחד המופעים האישיים, החכמים והמרגשים שנראו בזירת הסטנדאפ של השנים האחרונות. באופן מעורר התפעלות, המופע חותר נגד הפורמט הרגיל של ספיישל סטנדאפ, ושוזר בין הומור חכם, זעם מתפרץ, וסיפורים שוברי לב על הומופוביה ואלימות מינית, שהופכים אותו למופע חשוב מאין כמותו, אבל בלי טיפת דידקטיות.

גדסבי, שגדלה בטסמניה, שם הומוסקסואליות נחשבה מבחינת חוקית לפשע עד שנת 1997, החליטה שהיא חייבת לעזוב ברגע שגילתה שהיא "קצת לסבית" (הגדרה שנועדה להקל על אמה להתרגל לרעיון). כילדה, היא צפתה בחברי הקהילה מחצינים את זהותם במצעדי גאווה, ושאלה את עצמה בבלבול "רגע, אז לאן הולכים כל ההומואים והלסביות המופנמים? אלה שאוהבים לשתות בשקט תה". "אני עדיין שואלת את עצמי", היא אומרת בחיוך על 2018.

מי שחושב שזה ספק מופע ספק הרצאה אקדמית על פוליטיקת זהויות ונזילות מגדרית, לא יכול היה לטעות יותר. כן, גדסבי מדברת על כל אלה, אבל עושה זאת בכל כך הרבה קסם אישי וכנות חשופה, שמרחיקים את המופע שלה מהשיח האקדמי ומתמקדים באינטימי, באישי ובאנושי. גם קל להתרשם מעד כמה שרוטינת הסטנדאפ שלה משרה רושם ספונטני ומתפרץ. אף שהיא מופיעה שוב ושוב עם המונולוג באוסטרליה ובאנגליה, כלל לא נראה שהיא מדקלמת שורות מזכרונה. במקום זאת, הרושם הוא של קומיקאית שמכבדת את המפגש הראשון שלה עם הצופים החדשים במופע, ומספרת את סיפורה כאילו היתה זו הפעם הראשונה.

אוהבים טלוויזיה? בואו לדבר, להמליץ ולקבל המלצות בקבוצת הפייסבוק שלנו

בפתח המופע גדסבי מספרת שהיא משוכנעת שהגיע הזמן שתפרוש מעולם הקומדיה. בראיון למגזין Vulture הסבירה שהיא לא בנויה יותר להיות קומיקאית. "אם הסיבה היחידה שאני נמצאת על הבמה ומתקשרת עם אנשים היא כדי לספר להם בדיחות ולגרום להם לצחוק, זה נראה לי לא מספיק. אני לא אומרת שזה צריך להיפסק, אבל בשבילי, אני לא יודעת". במופע, היא מסבירה שפעם הבדיחות שלה היו מאופיינות בביטול עצמי, אבל שהיא לא מוכנה לקחת חלק יותר בסוג כזה של הומור. "כשמדובר במישהו שכבר נמצא בשוליים של החברה, זו לא ענווה, זו השפלה", היא אומרת. "הנחתי לעצמי לעשות זאת כדי להשמיע את קולי, כדי לבקש רשות לדבר ואני לא עושה את זה יותר".

וכך, לאחר שסיפרה בהומור על ילדותה בטסמניה, על התגובות למראה החיצוני שלה ועל יציאתה מהארון, באמצע המופע גדסבי משנה את הטון. קומיקאים כמוה, היא מסבירה, לוקחים את הטראומה שלהם והופכים אותה לבדיחה שמורכבת מהרמה להנחתה והפאנץ' ליין. אבל בדיחות, לעומת סיפור, לא מאפשרות להם להגיע לחלקים האמיתיים של הסיפור. היא משכנעת בקלות עד כמה קיים אי-יושר אמנותי ואישי בהתמקדות רק בחלק אחד של סיפור כדי להכניס אותו למבנה של בדיחה. בדרך, היא מאבדת את ההיבטים המורכבים שמגיעים בסופו ומאפשרים פרספקפטיבה והבנה. כדי לעשות צדק עם עצמה ועם החוויות שחוותה במציאות, היא מחליטה לספר את הסיפור שלה "כמו שצריך".

התפנית הזו מלאה ברגעים בלתי צפויים וגילויים מזעזעים, שגדסבי שוזרת באופן מדוד ומדויק בסיפורים על תולדות האמנות, על מחלת הנפש של ואן גוך והמיזוגניה של פיקאסו. גדסבי חוזרת לבדיחות שסיפרה, מסירה מהן את המסיכה וחושפת בפני הקהל את צידן הרקוב והמצולק. בכל זאת, למרות בדידותה והטרואומות שעברה, בכל משפט ניכר עד כמה יש בה אהבת אדם. היא בוטחת באינטליגנציה של הצופים וביכולתם להתרגש ולהתמסר מכל הלב לסיפור שהיא מספרת.  "לסיפור שלי יש ערך", היא אומרת. "מה שהייתי עושה כדי לשמוע סיפור כמו שלי ... להרגיש פחות לבד", היא אומרת בקול רועד ובדמעות —  שבשלב זה של המופע היא חולקת ודאי עם כל צופה וצופה.

באופן מקרי, "נאנט" הגיעה לנטפליקס מעט לאחר עלייתה של הסדרה "פוזה" שיצר ריאן מרפי, שמגיע גם הוא לאתר חמוש חוזה עתק בסך 300 מיליון דולר ליצירת תוכן. אף שהוא אחד היוצרים המשפיעים בקהילה הלהטב"קית, הסדרה שלו מתאפיינת גם הפעם בטון מלאכותי ובסיפורי יציאה מהארון שהיו יכולים להיכתב על ידי אלגוריתם. ב-70 הדקות של המופע שלה, גדסבי מזכירה שלא צריך יותר מכנות נטולת תיאטרליות וראוותנות, כדי לרגש ולהזמין את הצופים לעולם שוודאי זר לרבים מהם.

יתר על כן, באופן יוצא דופן לספיישלים של סטנדאפ בנטפליקס ובכלל, המופע "נאנט" נטול טריקים רגילים של בימוי וצילום. גדסבי לא מסתכלת ישירות למצלמה ואין עריכה שחותכת מדמותה כדי להראות את הקהל צוחק ממנה, דומע או מריע. במקום זאת, גדסבי מתמקדת בקהל והמצלמה מתמקדת בה. בדיוק כמו שגדסבי אינה מוכנה להגדיר את עצמה בצורה בינארית שאורזת את זהותה לכאן או לכאן, כך גם "נאנט" לא נופל לקטגוריה של סטנדאפ. הוא משול למערבולת של הומור וכאב, זעם מוצדק ומעורר השראה  — במופע שמתחיל בבדיחה ונגמר בזעקה.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ