"הומקאמינג": ממגנטת ולא רק בזכות ג'וליה רוברטס

קל לשאוב עונג רב מסדרה שבה האסתטיקה אינה מגיעה על חשבון הסיפור אלא משרתת ומעצימה אותו. העלילה מבוימת ומשוחקת לעילא, מותחת ומוקפדת אך לא ראוותנית

חן חדד
חן חדד
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ג'וליה רוברט וסיסי ספייסק. אנסמבל נפלא
ג'וליה רוברט וסיסי ספייסק. אנסמבל נפלאצילום: Hilary B Gayle/אי־פי

במבט ראשון, קשה לפענח מדוע ג'וליה רוברטס בחרה בגיבורת הדרמה החדשה "הומקאמינג" כתפקיד הראשון הראשי שלה בטלוויזיה. בתחילה, נראה שהסדרה לא מזמנת לה תפקיד עשיר מספיק או תסריט בעל כוח משיכה מיידי. אלא שסימני השאלה מתפוגגים במהירות ומגלים סדרת קונספירציה, המבוימת ומשוחקת לעילא - ומזמינה לבינג' ממגנט ומותח.

"הומקאמינג" (Homecoming), שעלתה ביום שישי שעבר בפלטפורמת הסטרימינג של אמזון, מבוססת על פודקאסט מצליח באותו שם. במרכזו סיפורה של עובדת סוציאלית בשם היידי ברגמן (רוברטס) שעובדת בפרויקט "השיבה הביתה", הנועד לסייע לחיילים שחזרו מהמלחמה להתגבר על פוסט-טראומה ולהתכונן לחיים האזרחים. היידי נפגשת עם החיילים בכל שבוע לשיחות על זכרונותיהם מהמלחמה. חיבה מתפתחת בינה ובין וולטר קרוז (סטיבן ג'יימס), חייל צעיר שאיבד כמה מחבריו, אבל להוט להתנדב לתוכנית ולהשאיר את האשמה והכאב מאחור. חברו הטוב (ג'רמי אלן ווייט, "חסרי בושה") מפציר בו שלא יאמין שהממשל רוצה בטובתם, ומנסה לשכנע אותו שמדובר בקונספירציה.

טריילר להומקאמינג

קו עלילה נוסף מתרחש ארבע שנים לאחר מכן. היידי חיה עם אמה ועובדת בתור מלצרית במסעדה. עובד החוקר תלונה שהתקבלה על הפרויקט (שיאה ויגהאם) מגיע לשאול אותה כמה שאלות על עבודתה עם החיילים. התחמקותה של היידי מעלה סימני שאלה סביב מה קרה לה, מה היא מנסה להסתיר, ומה אם היא כלל לא מסתירה דבר אלא באמת לא זוכרת מה עשתה שם. מעבר לכך, מוטב שלא לדעת פרטים נוספים על העלילה המינימליסטית - שמורכבת בעיקר משיחות בחדרים ושיחות טלפון -  אבל לא משעממת לרגע.

על הבימוי המבריק חתום יוצר "מר רובוט", סם איסמעיל. בזכותו, לראשונה מזה הרבה הזמן, קל לשאוב עונג רב מסדרה שבה האסתטיקה אינה מגיעה על חשבון הסיפור, אלא משרתת אותו ומעצימה את הרגש שעולה ממנו. איסמעיל מוביל את העלילה ביד מיומנת ועם בימוי מוקפד, אסתטי ויפהפה, השופע מחוות לאלפרד היצ'קוק ולמותחני קונספירציה משנות ה-70. הוא מציב את הדמויות באופן שמשקף קלאוסטרופוביה ופרנויה, ומקפיד למסגר את תעתועי הזמן והזיכרון. ציר הזמן הראשון מוצג בפורמט הרחב הרגיל, בזמן שהשני ממוקם במרכז המסך בין שוליים שחורים רחבים. "הומקאמינג" גם מרעננת בשבירת המוסכמות לפיה דרמה להיות מורכבת מפרקים בני 45 דקות עד שעה, ומגישה את הסיפור בעשרה פרקים בני 25-35 דקות. 

המסתורין מתרומם לא רק בזכות הבימוי והתסריט (ששונה בחלקים מסוימים מהפודקאסט), אלא גם הודות למשחק הנהדר. רוברטס, שמאירה את המסך בחיוכה המפורסם בציר זמן אחד, משכנעת בקלות כאשה אבודה ומתוסכלת בציר הזמן השני. סטיבן ג'יימס כחייל המטופל, משלים בקלות את קסמה של רוברטס עם הבעה קורנת ונעימה וטון דיבור מרגיע. בובי קאנוול זורח כבוס הסקסיסט, האגרסיבי והמניפולטיבי של היידי. גם יתר השחקנים משלימים היטב את האנסמבל, בהם אלכס קרפובסקי (ריי ב"בנות") ודרמוט מלרוני שמתאחד עם רוברטס מעל 20 שנה לאחר שכיכבו יחד ב"החתונה של החבר שלי". 

חרף השבחים, "הומקאמינג" כנראה לא תיהפך לאירוע טלוויזיוני בקנה מידה רחב, אלא תכבוש קהל מצומצם שיעריך את מעלותיה. הסיבה לכך היא שבלב הסדרה עומד סיפור מתח זהיר ולא ראוותני. אין בו טוויסטים שומטי לסת או רגעי אימה שיקפיצו את הצופים מהספה. את מקומם מחליפה פרנויה ששוזרת בין תיאוריות קונספירציה, בריאות הנפש וחרדה מהממשל. במבט לאחור, כשכל חלקי הפאזל נמצאים במקומם, התעלומה עשויה להיראות פשוטה, אבל אין זה נוטל מהביצוע החכם, המהפנט והנוגע ללב. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ