שתי משוררות בשיא יופיין ושמן דליה

"המציאון" הוא מדור בו כותבי ועורכי "גלריה" מציגים אוצרות וידיאו הזמינים לצפיה ברשת. והפעם: מפגש נדיר בין דליה רביקוביץ, דליה הרץ ואברהם שלונסקי ששודר ב-1973

דורון קורן
דורון קורן
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אברהם שלונסקי, דליה רביקוביץ (מימין) ודליה הרץ
אברהם שלונסקי, דליה רביקוביץ (מימין) ודליה הרץצילום: רשות השידור
דורון קורן
דורון קורן

ממרחק השנים מתבררים נדירותו ויופיו של המפגש הזה: המארח הוא אברהם שלונסקי, מי שכונה "אבי השירה הישראלית", כבן שבעים, הרבה אחרי שיאו בתודעה הציבורית (אך לא אחרי שיאו המשוררי: הוא המשיך לכתוב שירים בעלי עוצמה לאורך כל שנותיו, אמנם שירים למיטיבי קרוא), אחרי שכתר השירה נלקח ממנו על ידי אלתרמן ואחרי שהדור של שניהם הודח ממעמדו בידי דור זך-אבידן-עמיחי. נפגשות עם שלונסקי שתי דליות: האחת דליה רביקוביץ, שהשתייכה גם היא לדור החדש אך היתה גם מי שהתגלתה במידה רבה על ידי שלונסקי, שבאחד מכתבי-העת שהקים פירסמה את שיריה הראשונים.

הדליה השנייה היא דליה הרץ, משוררת מופלאה לא פחות מרביקוביץ, אמנם גם שונה ממנה באיזו פראות של אסוציאציות ודימויים, ומי שהשפיעה מאוד על ראשית כתיבתה של יונה וולך. הרץ פירסמה את ספרה הראשון, "מרגוט", בגיל 19, בשנת 1961, ואת ספרה השני ("עיר שירים", המעולה גם הוא) רק 29 שנה לאחר מכן, ובין לבין, וגם אחרי כן, נעלמה מעין הציבור באופן כמעט מוחלט. באינטרנט הצלחתי לאתר רק שתיים-שלוש תמונות מטושטשות ומאוחרות שלה מתוך כתבות בעיתון. כאן בסרט רואים אותה היטב. לפי המסופר, הרץ גרמה גם לרביקוביץ עצמה שיתוק שירי לזמן מה, עם הופעת ספרה "מרגוט".

עוד ב"מציאון":

כשרוצחים סדרתיים מנסים לענות על שאלת הרועהאיש שגילה איך לגרום לכם לקנות, להצביע ולצאת למלחמה | כשמנהיגים שהרגו מיליונים יושבים מול המצלמה | הרגע בו התממש הסיוט של כל עובדי המשרדים בעולם | "כל מי שנכח בזירה התכסה בפיסות של לווייתן מת"

המפגש של שלונסקי עם שתי הדליות, שבאו לחגוג איתו משהו (אולי יום הולדתו השבעים) הוא אחד הקטעים המרכזיים בסרטה של בלה ברעם ששידר הערוץ הראשון עם מותו של שלונסקי ב-1973, בגיל 73 (הוא נולד במפנה המאה העשרים). דליה רביקוביץ היא כבת 34, אחרי הופעת ספר שיריה השלישי ("הספר השלישי") שיחד עם שני קודמיו מחזיק כמעט את כל מיטבה השירי. היא במלוא יופיה כאן, בשפתיים חושניות, בעינים ירוקות-כחולות שבורקות מבעד לצילום השחור לבן, עם טיק קטן מנתר בעין ובשפה שהוא קצה של איזה מתח פנימי קבוע, מעשנת מדי פעם. דליה הרץ, כתשע שנים לאחר פרסום ספרה הראשון, במראה דק ואיילי, בשמלת מיני עם רגליים ארוכות ותספורת קצוצה, שרועה בכורסתה, קשובה. ושלונסקי בהחלט נרגש משני פרחי הדליה.

דליה רביקוביץ
דליה רביקוביץצילום: רשות השידור

בקטע המובא כאן שלונסקי (שמזכיר מעט בצדודיתו את בן גוריון) מספר להן את הסיפור המדהים על עזיבתו את עין חרוד וגלותו המשוררית לתל אביב. זו תל אביב שבה הוא עתיד להנהיג את השירה הישראלית המתחדשת, להקים הוצאת ספרים ("כתובים") וכתבי עת (בהם "טורים", המזוהה עם החבורה הספרותית "יחדיו" שעימה נמנו גם אלתרמן ולאה גולדברג ואלכסנדר פן ואברהם חלפי, זו החבורה שמרדה בדור ביאליק), ובה יפרסם תרגומים מרהיבים לשירת רוסיה (בהם תרגומו ל"יבגני אונייגין" של פושקין), ובה יקים את מועדון צוותא, וישמש שנים רבות כחבר ב"ועד הלשון העברית" וכעורך ראשי ב"ספריית פועלים", ובה יזכה בפרס ישראל לספרות.

דליה הרץ
דליה הרץצילום: רשות השידור

לעין חרוד הצטרף שלונסקי בשנות ה-20 כחלוץ נלהב, סולל כבישים, ובתקופתו הקצרה שם כתב את מחרוזת שירי הגלבוע המופלאה שלו, ובה שירים מאוהבים בגלבוע, באלוהים, בחול הארצישראלי שדבק בנעליו. אלא שהוא הסתיר מחבריו החלוצים את כתיבתו, כי בתקופת המעש והבנייה ההיא נחשבה המשוררוּת, ואינטלקטואליות בכלל, לדבר מוקצה. וכך הוא מספר לשתי הדליות: "היתה ממש בושה לקרוא ספר, לחשוב על קונצרט. ואני הייתי משורר שהביא עימו שירים ואני התביישתי לספר את זה לחברים. וכמה שנים חייתי בעין חרוד כמו אנוס שכתב והסתיר - כי הוא רצה להיות עם החבר'ה. כי לכתוב שירים, לנגן על פסנתר, זה היה תמרוקים.

"עד שיום אחד בדרך מקרה נדפס שיר שלי. זה הגיע לידיד שלי והידיד מסר ל(יעקב) פיכמן, ופיכמן מסר לדבורה בארון והשיר נדפס ב'הפועל הצעיר', ו'הפועל הצעיר' הגיע לעין חרוד.

"'מה? ישב בינינו בוגד? כזה? כותב שירים? להוציא אותו! להחרים אותו!'... אני קוסמטיקה ואינני ראוי להיות בקהלם ועדתם.

"כך התחילה כתיבתי".

עוד מדבר שלונסקי באותה שיחה (הקטע מתחיל קצת אחרי הדקה ה-10 בסרט, ושתי הדליות נראות בו קצת אחרי הדקה ה-13, עד הדקה ה-18) על קנאתו לפעמים בשירים שאחרים כתבו ועל מרידת הדורות שהיתה בשירה העברית. בהמשך הסרט הוא נפגש בין השאר עם אריק לביא ועוד כמה מהשחקנים המקוריים של "עוץ לי גוץ לי", מחזה הילדים המחורז שחיבר, ועם השחקנים הצעירים זהרירה חריפאי ויהודה עפרוני ועם השחקן והמשורר אברהם חלפי ("עטור מצחך"), ששיחקו במחזות ששלונסקי תירגם, בין השאר ב"האדרת" של גוגול.

כמה מקטעי השירה של שלונסקי המוקראים כאן לקוחים מתוך כמה מהיפים בשיריו, וחבל שטעויות איות מבישות נפלו בכתוביות המלוות את ההקראה (במקום לחם עניא" - שהוא לחם עוני - "לחם אניה"; במקום "אבא שָׂח על תניא" - "שח על טניה"; במקום קריאת השמחה "הֶאָח" - "היאך", שפירושו איך, ועוד). מומלץ לכן בעיקר להקשיב למילים ולהתעלם מפאדיחת הכתוביות, הזניחה בסך הכל. כי בסך הכל לפנינו סרט נדיר ורב קסמים מתקופת שיא אמיתית בשירה העברית.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ