"את כּוּס מפלצתי חמוש בסכיני מטבח!": משפטי אהבה גדולים בתיאטרון הישראלי

מחפשים איזה ליין רומנטי לכבוד ט"ו באב? לא בטוח שכדאי לכם לפנות לתיאטרון הישראלי. מחנוך לוין, דרך שמוליק הספרי ועד ניסים אלוני, נדמה שמחזאי ארצנו חושבים קצת אחרת על אהבה

רוני אפרת
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שיץ - אופרה ישראלית אופרה ע"פ מחזה של חנוך לוין
"שיץ" של אופרה ישראלית אופרה ע"פ מחזה של חנוך לויןצילום: יוסי צבקר
רוני אפרת

רומיאו ויוליה, טריסטן ואיזולדה ואפילו סיראנו דה ברז'ראק ורוקסן - משחר ההיסטוריה עסוק התיאטרון (כמו שאר האמנויות) באהבה ובגיבוריה. המפגשים החטופים, הנשיקות המרגשות ובעיקר משפטי האהבה המיוחדים, הופכים את הבמה למקום שבו אפשר להתרגש, להתאהב וגם לסיים את הערב עם לב שבור. אך מה קורה כאשר מפנים את הזרקור לתיאטרון הישראלי? מבט חטוף חושף שאמנם נפגשו מחזאי ארצנו לעתים תכופות עם אהבה, אך זו מלווה פעמים רבות בריח וטעם רע. בין אם בקומדיה עוקצנית ובין אם בדרמה סוחפת - בעברית, כך מתברר, מאתגר יותר לחזר. לכבוד ט"ו באב אנו מגישים לפניכם בדרמטיות מגוון ציטוטים שמאוד לא מומלץ לכתוב על גבי ברכה מזמרת, ושואלים את עצמנו מה זאת בכלל אהבה ואיך גידופים קשורים לעניין.

6 הצגות שאסור לפספס בתיאטרון
6 פיק אפ ברים מומלצים בתל אביב
מסעדות רומנטיות בתל אביב
ברים רומנטיים בתל אביב
הופעות ט"ו באב

חנוך לוין נותן מדריך לנישואים מאושרים 
המשפט: "הדבר היחידי שעוד מחזיק אותי לצידך הוא היכולת למנוע ממך את חתיכת הנקניק"
ההסבר: העולם מלא נשים יפות ורעבות. צשה היא אולי לא יפה, אך היא אֶם הבית במשפחת טורפים, העסוקה מבוקר עד ערב בזלילה של כל הבא ליד. בשר טרי ובשר נא, בשר חי או מת וכן בשר אנושי בצורת חתן לביתם שפרכצי. הצרות הגדולות מתחילות כאשר צ'רכס, הבעל המיועד, מתגלה כחיית טרף בעצמו. טרגדיה שייקספירית, קומדיה שחורה, ובעיקר מלחמת הישרדות נוספת, הפעם עקובה מדם, בעולמו המופלא של חנוך לוין. אהבה, כרגיל, יש רק בעקיפין, מבעד לכפלי שומן.
מתוך: שיץ / חנוך לוין
מי אמר למי: צשה לבעלה פפכץ.
נראה על בימותינו: לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1975 ובבימוי לוין עצמו, ומאוחר יותר בעשרות הפקות בתיאטראות השונים.

הגיבור של הלל מיטלפונקט מנסה לפתות את אישתו
המשפט: "את כּוּס מפלצתי חמוש בסכיני מטבח! הג'ניס ג'ופלין של התחנה המרכזית. מוטלת שם, מן צורה אינטליגנטית של יסוד החלבון, לטף אותי, נשק אותי, עשה בי משהו, אלוהים..."
ההסבר: גבר, אשה, חדר בבית מלון. ברקע: האינתיפאדה הראשונה, דיווחי התעללות של חיילים בפלסטינים. חדרנית בעלת נטיות אובדניות וחבר שקופץ לביקור. נעמי ויואש מנסים להציל את עצמם מעצמם. מחזה קצבי על זוגיות מתפרקת מאת הלל מיטלפונקט, אשר התגרש בעצמו ואסף מן המאורע מגוון פנינים.
מתוך: פירוד זמני / הלל מיטלפונקט
מי אמר למי: יואש לנעמי.
נראה על בימותינו: בשנת 1985 בתיאטרון הבימה, בכיכובם של נתן דטנר ויונה אליאן.

אהרון עזרא על אחים שאוהבים אחד את השני קצת יותר מדי
המשפט: "עשרים וחמש שנים בלי אשה, אפילו לקדושים זה קשה! ובין הרגליים, לא אתבייש להגיד, אין לך כלום?! לא צועק הבשר? לא בוכה הדם? לילה ועוד יום... יום ועוד לילה... אי, הבשר... אי, הדם... הדם, הדם..."
ההסבר: באדלה היא אמו של ארטון, המתחננת בפניו שימצא כלה ויניח ליחסי גילוי העריות המתמשכים בינו, מחזאי שתקן, לבין אחותו הופי, אשר ננטשה על-ידי ארוסה שהרחיק לאמריקה. היחסים מתקיימים בגלוי ובחסות הסבתא, מאמנה, בעוד האם בוחרת לעצום עין אחת, ולחפש כיצד לעצור את ה'עוון', כהגדרתה. תוך התפתחות העלילה אנו מבינים כי המחזה הוא מחזה ההולך ונכתב לעינינו באמצעותו של ארטון עבור הופי יקירתו, והופך להצגה בתוך הצגה, מחזה על מחזה.
מתוך: ארטון / אהרון עזרא
מי אמר למי: באדלה לארטון.
נראה על בימותינו: בשנת 2004 בתיאטרון הבימה, בכיכובה של גילה אלמגור כבאדלה.

אהבה תל אביבית, גרסת שמואל הספרי
המשפט: "אתה יכול לעבור לבית אבות כבר עכשיו מצידי. שב על כורסא מרופטת ותכתוב את הטורים הזקנים שלך לעיתון. לך תתגעגע לאבות המייסדים, ולגימנסיה הרצליה שהרסו לך. לך תתניע את האוטו במנואלה ותבשל על פרימוס – אבל מהחיים שלי צא"
ההסבר: נאווה היא אמא לילד קטן. בעצם, יואל הוא בעלה, ואילו בנם, יובל, נהרג בפיגוע בדיזנגוף סנטר. מאז משוטט יואל ברחובות תל-אביב, נזכר ומתגעגע לעיר הישנה, חוקר את סגנון הבאוהאוס הייחודי וחי מחסדיה של אשתו. השניים גרים, איך לא, בבניין באוהאוס בלב תל-אביב, בבית שאותו יואל לא מסכים לשנות בשום פנים, מתוך פחד לאבד אחיזתו בזכרונות המתוקים. נאווה המנסה לשכוח מזמינה שיפוצניק בניגוד לרצונו, ומשם, היסטריה. קשיחות מול מתיקות, ובעיקר שריטות ומשיכות בשיער.
מתוך: אשה, בעל, בית / שמואל הספרי
מי אמר למי: נאווה ליואל.
נראה על בימותינו: בשנת 2004 בתיאטרון הקאמרי, ואף נמכר בשקיקה והרחיק עד קליפורניה.

מתוך 'אשה, בעל, בית':

אשה בעל בית - תיאטרון בית ליסיןקרדיט: תיאטרון בית ליסין

יוסף מונדי עושה שייקספיר בעברית
המשפט: "דע לך איגור, שבטבע לא קיימת אפילו אשה אחת תמימה. הן תמיד עובדות בשני ערוצים, כמו ששייקספיר אמר: 'האשה מהראש עד המותניים - מלאך, ומהמותניים עד כפות הרגליים - שטן!'"
ההסבר: בבר עלוב בתל אביב מתקבצים טיפוסים שונים ועוברים לילה לבן רווי כאבים, אהבות, תסכולים ורסיסי חיים המתקבצים ומתחברים לעולם מלא כאב והומור. מסייה פיליפ הצרפתי הוא שיכור חרמן, שחבריו, שיכורים גם הם, מרעיפים אינספור מחמאות על בחורה יפה. מחזה משעשע ובעיקר אקטואלי, על אף שנכתב בשנת 1990. הוא כמעט ואינו תלוי מקום ונסיבות, ומשרה אווירה עגומה ונפלאה. המחזאי והסופר יוסף מונדי, אשר נפטר על מדרגות תיאטרון ניו יורקי, בחר באלברט כהן הנהדר לתפקיד פיליפ. מעט אחר עלייתה, סתמה מלחמת המפרץ את הגולל על ההצגה.
מתוך: סוגרים את הלילה / יוסף מונדי
מי אמר למי: מסייה פיליפ לאיגור.
נראה על בימותינו: בשנת 1990 בתיאטרון הקאמרי.

הכלה המשוחררת של נסים אלוני
המשפט: "כל ילד יודע לאיזה מעשים נוראים מסוגלים האנשים אחרי החתונה! בכלל, מגיעים למצבים שבשום פנים ואופן אי אפשר היה אפילו לשער שהם יתגשמו - כמו החלוצים שבאו להתחתן עם הארץ..."
ההסבר: זהו אולי מחזהו השלם ביותר של נסים אלוני, המספר בשקיקה קסומה על מפגש ספק-מקרי-ספק-בדיוני בין כלה שברחה מחופתה לבין צייד פרפרים אשר משחררם לחופשי בסופו של יום. מהו סוד הקסם? הפשטות הנפלאה, השפה הממכרת, והדינאמיקה הכמעט בלתי אפשרית בין שתי דמויות מרתקות, שמקבלות אחת את האחרת כפרס ניחומים של שאיפות נכזבות. הגרסה הישראלית, הצוננת והריאלית ל"עליסה בארץ הפלאות". נכתב עבור גילה אלמגור ויוסי בנאי, שגם שיחקו בהצגה.
מתוך: הכלה וצייד הפרפרים / נסים אלוני
מי אמר למי: גץ למי.
נראה על בימותינו: לראשונה בסוף שנות השישים בתיאטרון "בימות" בהשתתפותם של יוסי בנאי וגילה אלמגור, שאלוני היה אחד ממייסדיו. בשנת 2008 הועלה מחדש בבית הספר לאמנויות הבמה של סופי מוסקוביץ'.

מתוך 'הכלה וציד הפרפרים':

הכלה וצייד הפרפרים / ניסים אלוניקרדיט: Hamila Theater

חנוך לוין מסביר איך לעשות סקס
המשפט: "ותמיד צועקים, מייללים, מתפתלים, היסטריה. ואני דווקא אוהב את זה אירופאי, כמו הלוויה אנגלית – שקט גמור, ערפל קר, מכניסים לבור, המהום קצר, והביתה"
ההסבר: הגבר הטיפוסי של לוין מצליח תמיד לעשות את כל מה שאסור לו לעשות. במקרה הזה, מגלם אותו זניידוך הרווק, הממאן להתחתן עם "בחירת ליבו" - פלוציקה -  אשר מנסה לכפות את עצמה עליו ("היא לא ממש יפה. לא ממש מושכת. לא, לא ממש"). גם ברגעים שהוא מרגיש שהנה, עוד רגע והוא מתפתה ונענה לה, הוא מוצא את עצמו עייף, מהורהר, מעורער, ובעיקר חסר חשק. הוא זקוק רק לשקט, דממה ולשינה מבורכת. במילים אחרות, הדמות שבונה לוין היא של נעבך. עם חבירתו לעוד ארבע דמויות כמותו נוצרת קומדיה על בדידות, אהבות אבודות ותשוקות גדולות ללא כלום.
מתוך: רווקים ורווקות / חנוך לוין
מי אמר למי: זניידוך לפלוציקה
נראה על בימותינו: לראשונה בשנת 2002 בתיאטרון הקאמרי בבימוי אלדד זיו, ובשנת 2006 בתיאטרון אוניברסיטת תל-אביב, בבימוי עדנה שביט.

רוקדים על מדרגות הרבנות  
המשפט: 
"אני נולדתי לדיסקו, לא לנישואים"
ההסבר: שרונה, רקדנית בעלת פרפור בלב, מנסה להגשים את חלומה בעזרת אמרגן בעל פרפור בראש. הגרושה הטריה, שהטיחה בבעלה פסל זכוכית כיוון שאסר עליה לרקוד (משום שזהו סיכון לבריאותה), מחפשת אדם שיאמין בשאיפתה העזובה. כך פוגשת את רובי, מנהל אישי מפוקפק, בתחרות הריקוד. לשאלתו בדבר נישואיה, ממהרת להשיב, "לא, אדוני. בכלל לא. אני לשמחתי חופשייה ועצמאית!". השניים הם רק חלק מלילה בפרובינציה ישראלית דרומית. לילה שתחילתו במבזקי חדשות מקומיות של תחנת הרדיו הפיראטית, המשכו באליפות הדיסקו ב"מועדון אוקטובר", וסופו כמעט ברצח. ג'קי, נהגת מונית ואם לילד, מחייה את העלילה בתפקידה כליצן עצוב.
מתוך: גן עדן דרום / הלל מיטלפונקט
מי אמר למי: שרונה לרובי.
נראה על בימותינו: בשנת 1997 בתיאטרון בית לסין, בבימוי מיטלפונקט ובהשתתפות אסי לוי (ג'קי), דפנה רכטר (שרונה) ומתי סרי (רובי).

הבונבוניירה של יוסף בר-יוסף
המשפט: "נשים אוהבות שוקולדה, אבל הן אוהבות יותר את הפיגורה. זאת מתנה שלי, ואני לא רוצה שתעשי איתה דיאטה. תאכלי אותה עכשיו, בבקשה. אני גם רוצה לדעת אם לא רימו אותי"
ההסבר: אליעזר (לייזר) ויינגרטן, גרוש ישראלי תמהוני, ירושלמי מן הישוב הישן, עוקר עם חברו סיימון לאנגליה לאחר מלחמת ששת הימים. שם פוגש ברחל, אחותו של סיימון, ורוקם בינו לבינה מערכת יחסים שברירית. לייזר, גמלוני רך לבב, רודף אמת אשר חי בבריחה מתמדת, לוקח לחברו את אחותו יחידתו וגורם לו להרוס את הקשר בין שניהם. על אף הריאליזם, בעומק הדיאלוגים ניכרת ראשיתה של החנוך לויניות, והכותרת (המטעה) מהווה פתח לרומן משולש בקופרודוקציה ישראלית ובריטית.
מתוך: אנשים קשים / יוסף בר-יוסף
מי אמר למי: לייזר לרחל.
נראה על בימותינו: לראשונה בתיאטרון חיפה בשנת 1973, ולאחר מכן פעמיים בתיאטרון הבימה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ