פסטיבל עכו |

לא ניצלו את הבמה

היו לא מעט טקסטים מעניינים, מקוריים, כתובים היטב, והיו הצגות חינניות, אבל בפסטיבל עכו ה-34 לתיאטרון אחר, לא נצפתה הצגה אחת שאפשר לומר עליה שהיא פורצת דרך

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

אף הצגה לא ביישה את הפירמה. לא היתה הצגה בפסטיבל עכו לתיאטרון אחר, שהיתה מתחת לרמה הנדרשת, או שלא היה בה איזה גרעין של רעיון מעניין, קטעים כתובים היטב. היו הצגות שאפשר לתייג אותן כמעניינות. הן העבירו את הצופים בניסיון מאתגר. לא תמיד מנומק עד הסוף, אך בכל זאת, היוצרים ראויים להערכה לפחות על כך שסיפקו חומר למחשבה, שהותירו משקע, ושיצירתם לא נמחתה מהזיכרון מיד לאחר מחיאות הכפיים. כזו היתה "חוצבמה" המדוברת של רן בכור ורועי הרץ־רוסו, מסע דמיוני מורכב ותובעני בין קטעים רצחניים שלא הומחזו במיתולוגיה היוונית, וניתנה להם פרשנות אקטואלית. או "השולחן" של רוני ברודצקי ויעל תורג'מן, יצירת תיאטרון מחול לשלוש שחקניות שהתרחשה כולה על שולחן כתיבה, ושגוללה בעקיפין ובין השורות, באופן יצירתי, אם כי מסורבל לעתים, סיפור קשה. ולבסוף, היו גם הצגות יפות, מפתיעות לטובה: "תג מחיר" הריאליסטית והכתובה היטב: סיפור התנגשות בין אב לבנו במציאות אפוקליפטית על רקע הקצנת הימין, "fairy Tale" אגדה על שתי שחקניות, שחותרת תחת יסודותיה, או "סתיו" הפיוטית והרומנטית, כשם שרומז שמה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ