איתן בלום
איתן בלום

"כשקירות הבית הגדול רועדים בכזו עוצמה, מה קורה לבית הפרטי של כל אחד מאיתנו? מה מצב הכמיהה לבית?" כך נכתב בקול הקורא שפורסם השנה לקראת "פסטיבל א־ז'אנר", המתקיים זו השנה ה–15. יוזמו, יאיר ורדי, ניהל אותו 14 שנה עם נאוה צוקרמן. השנה עזב ורדי ובמקומו בא ניצן כהן.

נכנסתי אל הלבירינת של תיאטרון תמונע בחמש אחר הצהריים, בשבת לפני שבועיים, וצפיתי ברציפות ברוב המופעים. הקהל שישב או הסב אל הבר שממנו מתפצלים השבילים לשאר החללים הביט אל במה ריבועית מוארת בלבן. זו היתה הפתיחה למופע של מעיין כהן מרציאנו, "Body View". היא נכנסה עירומה למעט תחתוני טנגה בגון ניוד והרטיטה את גופה ברפטטיביות אנטי־פורנוגרפית של ויברטור, כמתרגלת מנטרה גופנית. לאחר שסיימה לפרוש את גופה המנוכר, עטפה את מבושיה ודדיה בניילון נצמד, כנראה כדי לשמור על טריות הבשר, עטתה על עצמה שרשרת נורות כחול לבן, כמו זר של נערה מהוואי או אורות במה של ברודווי, והגישה, בגו כפוף באופן מחושב, מונולוג־וידוי בסגנון דיבור של ריאליטי, על כך שהיא בעצם בחורה נחמדה שרוצה להתקבל, שהיא הבינה שצריך לשלם מחיר והיא מבקשת שזה יהיה כמה שפחות כואב ומשפיל. זה היה מין טקס חניכה אינדיבידואליסטי. השחקנית חושפת את "האיברים האינטימיים שלה", את אלה שאנו מלמדים את בנותינו להצניע, מבתקת את בתולי הטוהר המיני למען הקהילה האמנותית ומודיעה על התמסרותה הטוטאלית לבמה, כל זאת תוך הפגנת יכולת להתחזות ולעבור מדמות הזונה הגדולה מבבל לדמות הילדה התמימה והקדושה בתוך רגעים. היא הגשימה את המוטו של יז'י גרוטובסקי שעל פיו "לימוד משחק אינו איסוף כישורים אלא שחרור ממעצורים". האם תזכה לעבוד גם בתיאטרון מתקדם שמשוחרר מהגבלות? ספק רב, נוכח הצנזורה העומדת בפתח ונוכח המנהלים האמנותיים המרכינים ראשם בהכנעה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ