ההצגה "בדמי ימיה": יופי עגנוני מעודן

בזכות עיבוד רגיש ומשחק מצוין, "בדמי ימיה" של החאן מביעה קשת רגשות רחבה ומלאת ניואנסים

ננו שבתאי
ננו שבתאי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ננו שבתאי
ננו שבתאי

ההצגה "בדמי ימיה" של תיאטרון החאן היא עיבוד של הנובלה הידועה והיפהפייה מאת ש"י עגנון. הנובלה מסופרת דרך עיניה של הנערה תרצה ומתחילה בתיאור ימי מחלתה האחרונים של אמה, לאה מינץ, ומותה. עבור תרצה, האם היא דמות לא מושגת, והרצון להתקרב אליה הולך ונעשה חזק יותר ויותר במהלך הנובלה, עד למין התאחדות סימביוטית ולא בריאה. תרצה נחשפת לסיפור האהבה של אמה ושל איש הרוח, המורה והמשורר עקביה מזל — אהבה שלא התממשה לבסוף בנישואים, שכן לאה התחתנה עם מינץ, סוחר קטניות, אביה של תרצה. כעת, בסוף ימיה, שורפת לאה את כל מכתבי עקביה, בהם שירי אהבה רבים שכתב לה. באקט זה היא כביכול "מורישה" את האהבה הלא ממומשת והכמיהה הגדולה שלה אליו לבתה. תרצה אכן נתקלת במהרה בעקביה, ועל אף התנגדות כלשהי מהסביבה היא מחזרת אחריו, ונישאת לו לבסוף. הנובלה נגמרת במין סוף שהוא טעות, בתחושה שעקביה בעצם לא בנוי לחיי נישואים. בסצינה האחרונה בסיפור מתארת תרצה מין מראה תעתועים ובו היא מחליפה את פני אביה בפני בעלה, דבר הבא לידי ביטוי במשפט היפה והעצוב: "שבעים פנים לרע, ופרצוף אחד לאהבה".

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ